השבח הכי גדול שלכם, הוא דווקא כשאתם עדיין עם הנעליים

כדי להצליח לגייס משמעת עצמית, עלינו להזדהות עם המטרות שאנו חותרים לעברן, ולהאמין שהן תהיינה מתגמלות במידה מספקת – שתצדיק את ההשקעה שבדרך.

חשוב לזכור, שככל שהמטרה חשובה יותר, והחתירה היא למקום גבוה יותר – כך הדרך תהיה מאתגרת יותר. הצלחה אמיתית אינה מושגת בטווח קצר של שעות או ימים. הצלחה אמיתית מושגת בעמל של שבועות, חודשים ואפילו שנים!

במהלך הדרך, כמעט תמיד, אנו לא נזכה להערכה ולמחיאות כפיים. ההתקדמות תהיה כמעט תמיד הדרגתית, וההצלחה לא תהיה ניכרת לעין במהלכה. לכן חשוב מאד שהתוצאה הסופית, היעד, המטרה אליה אנו חותרים – תהיה כזו שתעניק לנו את הכוח להמשיך ולהתמודד בלי מחיאות כפיים, בלי הערכה, רק מתוך חתירה אל עבר היעד שחשוב מספיק בעינינו.

במידה רבה ניתן לומר, שאילו היינו זוכים למחיאות כפיים בדרך – הדבר היה גורם לנו ליהנות מהדרך על חשבון התוצאה. היינו מתמכרים לתמורה המיידית, הרגעית, במקום להציב לנגד עינינו את המטרה החשובה באמת. לכן דווקא באופן זה, כאשר אנו נדרשים להתקדם בלי תגמול מידי במשך תקופה ארוכה, רק מתוך הצבת היעדים והמטרות לנגד עינינו – ניתן באמת להגיע להישגים מרשימים.

ואכן, בגמרא במסכת סוכה (מ"ט, ע"ב) מצינו: "דרש רבא: מאי דכתיב 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'? מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל". ולכאורה, שואלים בעלי המוסר והחסידות, מדוע הוזכרו דווקא ה"נעליים" בהקשר לעליה לרגל?

אולם משיבים רבותינו, כי הנה כל ישראל עוזבים את בתיהם ומשאירים את רכושם מאחוריהם, תוך שהם עולים במסירות לירושלים ולבית המקדש, ואכן, כאשר הם מגיעים אל הקודש פנימה – הם כבר "נשאבים" אל האוירה המרוממת, עד שהם שוכחים לגמרי מבתיהם ומעסקיהם, ודעתם נתונה רק לעניינים שבקדושה וטהרה...

ובכן, בשלב זה, בו ישראל כבר מגיעים לבית המקדש – אין כל רבותא בכך שהם מזניחים את ענייניהם החומריים... שבחם של ישראל הינו דווקא על הדרך שהם עושים, לפני שהם מגיעים לבית המקדש... בשלב זה – הם עדיין לא מרגישים את התחושות המרוממות שתהיינה מנת חלקם בקודש פנימה, הם מרגישים רק את הקשיים, ואם בכל זאת הם מתמידים בדרכם בנחישות ובעקביות – הם ראויים לכל שבח.

והנה, בהיותם בבית המקדש – ישראל חולצים את נעליהם, שהרי להר הבית אסור להיכנס עם נעליים... אולם כאמור, שבחם של ישראל הינו דווקא בשלב בו הם עדיין עם נעליים! שבחם של ישראל הינו דווקא כשהם עדיין בדרך, בבוץ, בחול... זה השלב הקשה, וזה השלב בו "יפו פעמיהם" של ישראל – כאשר הם מתגברים, בנחישות ומתוך משמעת עצמית, וממשיכים לעשות את דרכם להראות לפני אלוקיהם.

בנוסף יש לזכור, כי ככל שאנו מתקדמים יותר – כך יהיו פחות אנשים שישמחו בהצלחתנו ויפרגנו לנו... ככל שאנו מטפסים גבוה יותר, אנו פוגשים יותר את הקנאה ואת צרות העין מצידה של הסביבה, ופחות את התמיכה והעידוד. אנשים אוהבים לעודד ולחזק את אלו שאינם מצליחים, את החלשים, משום שבכך הם עצמם נהנים מתחושת עליונות, וממיצוב גבוה יותר של עצמם במערכת ההיררכיה החברתית. לעומת זאת, כשאנשים נתקלים במצליחנים בפוטנציאל, הם אינם ממהרים לתמוך בהם ולעודד אותם, משום שההצלחה הזו מאיימת עליהם וגורמת להם להרגיש נחותים.

פתגם יפה אומר, שההצלחה – הינה חטא בלתי נסלח כלפי הזולת. ואכן, ההצלחה שלנו, לא פעם, הינה הכאב של הסביבה! כמובן, אנו לא אמורים להתחשב בכך, אולם באמצעות ערנות מספקת – נוכל לשמור את עצמנו מהתנשאות, לא להיבהל מרעשי רקע שנובעים מקנאה ומצרות עין, ובמקביל – לדעת לשמוע ביקורת אמיתית, ולנצל אותה בכדי להשתפר ולהתייעל.

תחליפים לא יעילים

וכאן חשוב מאד לזהות ולהיזהר מ"תחליפים" שונים, שמנסים כביכול "לחסוך" מאתנו את הצורך במשמעת עצמית, אף על פי שבמבט אובייקטיבי – הם חסרי ערך לחלוטין.

למשל, ישנו פתגם ציני שאומר, שסוד ההצלחה הינו להכיר את אלו שלא הצליחו... במילים אחרות: אדם יכול להרגיע את המצפון שלו בידיעה שישנם אנשים אחרים שהצליחו פחות ממנו, וכך הוא יכול לומר לעצמו: "ככלות הכל, מצבי אינו כה גרוע... ביחס לפלוני או אלמוני אני דווקא לא רע!"...

אולם לאמיתו של דבר, ברור שאדם שמשווה את עצמו כל הזמן לאלו שהצליחו פחות ממנו, אינו מתקדם לשום מקום... ההשוואה הזו אינה הופכת אותו למוצלח או לטוב יותר, היא בסך הכל מרדימה את המצפון שלו, או ליתר דיוק: את המצפן שלו – הלא הוא המוח. הדרך היחידה להצליח – אינה באמצעות התקדמות אובייקטיבית, ובאמצעות משמעת עצמית שתמצב אותנו תמיד במסלול ההתקדמות.

אנשים אחרים, לפעמים, עסוקים בקנאה באנשים מצליחים, או בניסיון למזער את ההצלחות שלהם. במקום להבין שהם עצמם יכולים להצליח, במקום להאמין שהם עצמם יכולים לכבוש פסגות – הם מעדיפים להנמיך את הפסגות, ולזלזל בכל הצלחה של מאן דהו. אולם שוב, במבט אובייקטיבי ניתן להבין, שגישה זו אינה מקדמת את האדם לשום מקום: הוא לעולם לא יהיה טוב יותר, מוצלח יותר, מצליח יותר ויעיל יותר – אם הוא לא יאמין ביכולת להגיע להישגים, ואם הוא לא ירתום את עצמו לטובת המשימה הזו תוך גיוס של משמעת עצמית פנימית.

וכמובן, ישנם התירוצים... שערי תירוצים לא ננעלו מעולם, כך אומרים... אולם תירוצים, אף הם אינם מקדמים לשום מקום. תירוצים מהווים בסך הכל את הדרך הקלה להפקיר את החיים שלנו. הרבה יותר קל לומר לעצמנו, שאנו לא מצליחים בגלל פלוני, בגלל אלמוני, בגלל הילדות שלנו, בגלל הסביבה שלנו, וכן הלאה... אבל האמת היא, שבאמצעות משמעת עצמית וחתירה מתמדת קדימה – כל אחד מאתנו יכול להצליח ולהגיע לפסגה.