מקווה ומרכול

מדברים על מיתון, מפגינים נגד יוקר המחיה, מבכים את המצב הכלכלי, מתריעים על ילדים שחיים מתחת לקו העוני, מתרימים לנזקקים. מעולם לא חשבתי שדברים כאלה קשורים אליי עד שהגיע רגע האמת. אז נודע לי שיש בי נתונים וכוחות שלא ידעתי אודות קיומם.

מגיל צעיר אני זוכר רצון עז שמלוה אותי. לא גדלתי בבית כזה, אף לא חונכתי על כך במקום לימודיי, אולם הרצון היה שלם וחזק. תמיד חלמתי להיות אברך שתורתו אומנותו. אהבתי ללמוד ורציתי שהבית שאקים יהיה בית של תורה במלוא מובן המילה. במקום בו גדלתי לא מקובל לסדר את הבחור שחשקה נפשו בתורה בדירת שלושה חדרים במרכז העיר וידעתי שאני צריך סייעתא דשמיא גדולה שהרצון יהפוך למציאות. 

עזר לי ה´ ושאיפתי הייתה גם שאיפת רעייתי. לא רק שאיפת רעייתי אלא שאיפת אביה. עוד לפני שנישאנו רכש דירה על שמנו ואת המשכנתא הגדולה רשם על שמו. חמי עובד בעבודה טובה ומכובדת עם משכורת גדולה במיוחד ועז היה רצונו שלבתו תהיה קורת גג מסודרת. ברכתי על מזלי הטוב. ראיתי את יד ה´ מלווה את ימיי בכל צעד ושעל.

שעותיי היו מוקדשות ללימוד תורה. כולל בוקר, כולל ערב, מבחנים וקונטרסים. אשתי הביאה את הפרנסה. גידלנו ילדים והחיים זרמו בנחת. זיכני ה´ וראיתי הצלחה בלימודיי. חיינו בצמצום רב והיינו מוכנים לעשות הרבה למען חיי תורה. חשבנו שתמיד יהיה כך, אך ה´ תכנן לנו אחרת.

התחילו שמועות על פיטורים בעבודה של חמי, על קריסת העסק ולמרות זאת לא האמנו. מדובר בעסק ותיק, מכובד ומבוסס. ומדוע שיפטרו אותו? גם אם יחליטו לפטר מי מן העובדים, לא משתלם להעזיב עובד שצריך לשלם לו פיצויים גבוהים כל כך ומלבד זאת, מנהל העסק סמך על חמי, הישר באדם, בעיניים עצומות.

זמן לא רב לאחר מכן התברר הסיפור במלוא כיעורו. בנו של המנכ"ל השקיע את הונו של אביו בעורמה, בדרכים לא ישרות ובמקומות מפוקפקים. הוא ברח עם חובות עצומים, השאיר עסק מתפורר, כל הפנסיות של העובדים נעלמו כלא היו. הבן הסורר הותיר אחריו שדה חרוכה ואנשים המומים שעולמם השתנה ברגע ואין להם את מי להאשים. נגוז הברנש ואיננו.

גם עולמו של חמי השתנה ברגע וגם ע

ולמי שלי.

משכורת אב רעייתי, משכורת מכובדת ביותר – נעלמה. חסכונותיו – הלכו עם הרוח. נותר ללא עבודה וללא פנסיה שמעניקה הרגשה של פת בסל, שק תבואה לימים הרעים. אלא שאם חשבתם שרוחו תישבר, טעות בידכם. הוא נשאר יהודי מאמין כצור החלמיש, מסרב להתמקד ברע ומנסה להעמיק את הטוב, עוסק במה שניתן לשנות עם הפנים קדימה. עם ביטחון יצוק כזה השפיעה גישתו גם עלינו.

ברור מאליו כי בשלב מסוים העברתי את המשכנתא הגדולה שעל דירתי לחשבוני. עם ההעברה ידעתי בבירור שמשהו צריך להשתנות בחיינו. לא אוכל להמשיך לשבת ללמוד בנחת שעה שמשכנתא שכזו רובצת על כתפיי לשנים ארוכות. אצטרך לעזוב את הכולל, את הוויות אביי ורבא, כדי שנצליח לשלם את הסכום המשמעותי שנפל עלינו ביום אחד בהיר.

צער רב ירד עליי. אהבתי ללמוד, האמנתי שכך אוכל לגדול. היה לי חלום להעביר את הלפיד הלאה, לדור הצעיר, לנערי חמד שחשקה נפשם בתורה. וכדי לממש את החלום עליי ללמוד עוד שנים ארוכות. החלום מתנפץ כעת מול עיניי.

במה אעסוק? אולי אלמד סופרות סת"ם. זו הכנסה נאה שאינה גוזלת שעות ארוכות. אולי שוחט. אולי מלמד תינוקות. שנתי נדדה בלילות. רציתי להמשיך לעלעל בדפים שהיו כל עולמי. רציתי להיות כיעקב. איש תם יושב אוהלים.

*

"אל תענה תשובה עכשיו", אמר הרב חרישית. "אתה צריך להימלך בדעתך, אתה צריך להיוועץ ברעייתך. אתה צריך להיות שלם וברור עם עצמך". הנהנתי. מה יכולתי לומר מלבד להנהן בראשי?

שעת מבחן הגיעה, אמרתי לעצמי. שעת מבחן חדה, אמיתית ונוקבת. שעה בה ניצבת האמת מולי ללא כחל ושרק. לדעת האם אני רוצה להמשיך ללמוד כדי להיחשב שייך לסטטוס יוקרתי, כדי להגיע למשרה בכירה ונערצת, האם תורתי היא קרדום לחפור בה או שמא הלימוד שלי לשם מצווה בלבד. לימוד תורה בלי הילה, כבוד והערכה.

אין זה כבוד גדול לקום לפנות בוקר כדי לפתוח את המקווה השכונתי, לנקות את הבורות ואת המשטחים עם מגפי גומי גדולים. אם אציג את הצעתו של הרב בלי צעצועי מילים, הוא אמר לי בעדינות שמחפשים עובד שינקה את המקווה השכונתי, פועל ניקיון בשעות לא שעות. כשהשחר עולה והעולם כולו נם את שנתו המתוקה על יצועו אאלץ לצעוד לעבודה. בימות החמה כבימות הגשמים בהם הקור חודר לעצמות. אצטרך לחמם את המים, לנקות ולוודא שהמקום פועל כתיקנו. בכמה שעות יומיות אוכל להרוויח סכום נאה, הרבה יותר מכל עבודה אחרת. משכורת שתכסה את המשכנתא בכבוד.

העבודה מסתיימת בשעה מוקדמת וכבר בשעות הבוקר המאוחרות אוכל לצעוד לכולל בלי להפסיד משגרת הלימוד הרגילה.

*

"שלא יידעו", הגיבה אשתי ברגע הראשון. "שאבא שלי לא יישמע".

"זה יכול להיות רעיון טוב, אתה מסוגל לחשוב על כך בכלל?", שאלה ברגע השני.

"גם אם תקבל את התפקיד, אתה צריך להיות שלם עם עצמך במאת האחוזים", אמרה ברגע השלישי.

קיבלתי את התפקיד.

לא שלם במאת האחוזים אך יודע בוודאות שאני מקיים את רצון ה´. לא קלה הייתה העבודה בתחילה. איני רגיל בעבודה פיזית ובתחילה כאבו עצמותיי עד מאוד. בתוכי נשברתי יום יום מול בורות המים ובמוחי העברתי את אותם משפטים שיעמידו מול עיניי את האמת שלי בצורה גלויה וברורה. לאחר מכן הייתי צועד כרגיל לבית המדרש.

לא הסתרתי את עבודתי החדשה מאיש. אין טעם להשקיע אנרגיה בסודות, בוודאי לא בהסתר שסופו להתגלות, אך אין זה סותר את העובדה שלא חיבבתי את השאלות וההערות טובות הלב סביב הנושא: "תיזהר שלא תיפול למים בטעות", "זה משתלם?", כמה משלמים?", "יש תנאים?"...

עם הזמן התבגרתי בנפשי ובאה ההשלמה ללבי. מי שזירז את התהליך היה מכר טוב לב עם פה גדול שלימד אותי פרק מלא תובנות בהלכות נפש האדם.

*

האוטובוס היה שקט, חלק מהנוסעים נמנמו, חלקם היו שקועים בהאזנה למכשיר השמע שלהם, חלקם דפדפו במשנה ברורה במהדורת כיס. והיה אחד שדיבר בנייד וקולו נשמע צלול, בהיר ומהדהד. השיחה גלשה וריחפה בחלל האוטובוס ואף מי שלא מעוניין לשמוע, לא הצליח להימנע מהאזנה לחילופי הדברים.

הכרתי את הדובר. הוא ישב כמה מושבים לפניי אך לא יכול היה לזהות אותי, אלא אם כן היה נעמד ומסתובב לאחור.

"כן, כן. לא מצא עבודה אחרת אז הלך והפך למנקה. כן. מכין את המקווה מדי בוקר, אני מכיר אותו מצוין". הוא דיבר עליי. זה היה ברור. קולו היה רועם מקצה האוטובוס ועד סופו. הטון היה מזלזל, המנגינה שלילית, האמירה כל כך לא נכונה. למרות שהדברים נאמרו בקלילות הוצפתי סומק. פניי להטו מבושה. קיוויתי שאין איש מוכר יושב לידינו ויכול לשמוע את הדברים.

אז איני גיבור כפי שחשבתי. המשפט צרב את נשמתי. לא, עדיין אני לא שלם עם המגפיים הגבוהות, הידיים הרטובות ומקל הספונג´ה. בשכל אני יודע שבחרתי את הבחירה הנכונה עבורי אך הלב מסרב לקבל את המציאות.

*

"אפשר לשאול אותך משהו", לחש לי באחד הימים מכרי הוותיק, אותו אדם נחמד שהציג אותי באוטובוס בצורה בלתי חיובית בעליל.

אפשר, עניתי ביובש. ומה עכשיו? אולי רוצה עוד מידע פיקנטי כדי להמשיך לספר עליי כמה אני עובד קשה וכמה מרוצים מחום המים או מהניקיון בבור?

"אני מחפש עבודה", הוא אמר בלי להסמיק. "נפתח מקווה חדש בשכונה הסמוכה. אתה יכול לפנות לרב ולהמליץ עליי שיקבל אותי לעבודה? שמעתי שמדובר בתנאים טובים במיוחד".אני אנסה, אמרתי וניסיתי להסתיר את תדהמתי.

אותו יום הייתי תפוס הרהורים. מה בעצם איכפת לי אם אלמוני אומר עליי דברים? מה איכפת לי אם הוא שולל את עיסוקי ולפתע פתאום חושק באותו עיסוק עצמו? האם אני תלוי עד כדי כך בדעה של מישהו אחר? החסר עמוד שדרה אנוכי?

מסר חשוב קיבלתי. כל אדם רואה את עצמו בלבד. אתה לא מעניין אף אחד יתר על המידה. אנשים אוהבים לדבר לשם דיבור. היום אומרים כך, מחר חושבים אחרת וחבל שמכר אחד רחוק שמשנה את דעתו בחילופי עונות ידחק את השלמות בבחירה העומדת, חיה, קיימת ונושאת פירות אמיתיים.

משהו חיובי קרה מאז. משהו טוב. השלמה שמפלסת את דרכה ומפנה את אבני הנגף ובחירה מחודשת ויומיומית בדברי אלוקים חיים.