פגסוס ואנחנו: המסקנות של סיון רהב מאיר

כמה סנדביצ'ים הכנתם הבוקר? כמה צלחות שטפתם אתמול? פרשנים רבים מסבירים שהעבודות הקטנות האלה ממש ממשיכות את העבודה הקדושה שתוארה בפרשת השבוע האחרונה, עבודת המשכן.

הפרשה מתארת בפירוט כיצד להקים את המשכן. עשרות פעמים מוזכרים שם פעלים של עשייה. המון צעדים קטנים, אינספור מלאכות פיזיות, לפעמים מתישות, לפעמים חוזרות על עצמן, אבל כל העמל וההתמדה – יוצרים בסוף משהו קדוש ויקר.

מהו המשכן היום? לפי הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, המשכן הראשון – כלומר המקום הראשון שבו שרתה שכינה וקדושה, עוד לפני הקמת המשכן במדבר – היה בית: האוהל של אברהם ושרה. המשכן במדבר רק מנסה לשחזר את אותו סוד, את אותה עדינות ואחווה שהייתה שם, באוהל ההוא.

פרשנינו מסבירים שזה נכון גם לגבי ארבעת הקירות שסביבנו, לגבי הבית שלנו: מקום שדורש מצד אחד המון טרחה והשקעה טכנית, המון פעלים של עשייה, אבל מצד שני, כל ההשקעה הזו היא בעלת ערך רב, היא הופכת את הבית למשכן ומכניסה בו תוכן ומשמעות.

הלוואי שנרגיש זאת, בפעם הבאה שנסדר שוב את הסלון.

להדליק את האש

שימו לב לחמש המילים של רש"י בתחילת הפרשה. כשהוא מסביר כיצד אהרון הכהן הדליק את האש במנורה במשכן, הוא מתאר זאת כך: "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".

פרשנים רבים מבקשים שנתעכב על הנקודה הזו: זו לא רק הדלקה טכנית של המנורה. אהרון הכהן הוא הדמות החינוכית והרוחנית של העם, שמלמד אותנו איך להדליק אש של התלהבות בכל מה שאנחנו עושים – וזה נכון להורים, למורים, למנהלים, למפקדים ולכולנו.

בהתחלה מוטל עלינו בהחלט להדליק את האש. לגשת ולחנך, לדבר, להסביר, לתת הרבה תשומת לב. אבל אי אפשר תמיד לתת יד ולהגיד מה לעשות. יש שלב שבו חייבים להרפות. אי אפשר להישאר לידם לנצח. לא נוכל לעשות הכל במקומם. צריך למצוא את התזמון הנכון לקחת צעד אחורה, ולתת להם להאיר את האור שלהם מעצמם.

אין כאן כללים ברורים: לפעמים הורים צריכים הרבה סבלנות לטפח את הילד. לפעמים מפקדים ומנהלים צריכים להשקיע הרבה כדי להכשיר את הדור הצעיר. אבל לפעמים הם חונקים אותו מרוב תשומת לב וצריכים כבר להתרחק. מילותיו של רש"י קוראות לנו לשים לב לכך – לדעת מתי להלהיב ומתי להרפות, מתי לפקח ולהיות מעורבים ומתי לתת עצמאות. עד שתהא השלהבת עולה מאליה. בהצלחה.

פגסוס ואנחנו

וואו, איזו פרשה. ולא, הכוונה הפעם היא לא לפרשת השבוע. נראה שהמשטרה והפרקליטות בישראל חדרו, ללא סמכות וללא סיבה מוצדקת, לסלולרי של אינספור פוליטיקאים, ראשי ערים, עיתונאים ופעילים, וזה כנראה רק קצה הקרחון. אחרי הקריאות המוצדקות לחקירה, מה עוד אפשר ללמוד בינתיים מפרשת פגסוס?

1. כוח בלי גבולות הוא מסוכן. בסוף נוצרת תחושה של היבריס, שבה המטרה מקדשת את כל האמצעים. זה נכון בכל כך הרבה מקרים, לא רק אצל שוטרים ופרקליטים. כל אחד צריך להסתכל מסביב ולבדוק היכן יכולות להיווצר אימפריות כאלה, של כוח חסר מעצורים, ולייצר כמה שיותר מנגנוני פיקוח, שקיפות והרתעה, בכל תחומי חיינו.

2. הפרשה הזו היא תזכורת למציאות הדיגיטלית החדשה: הרי לא היינו מזדעזעים ככה אם היו חודרים אפילו לחשבון הבנק שלנו, או לתיק הרפואי. ביג דיל. הסלולרי הפך להיות הדבר הכי אינטימי שיש לנו. למרות שהוא מכשיר חיצוני, הוא בעצם איבר נוסף בגופנו. להיכנס אליו זה בעצם להיכנס לנו לראש, לתודעה, לנשמה.

3. מישהו חכם אמר לי אתמול שבשבוע שבו הפרת הפרטיות חוגגת, כדאי לחזור אל הבסיס ולנסות לשמור יותר על הפרטיות. להתחזק בנושא הזה. רבינו גרשום פרסם לפני כאלף שנים תקנות המכונות "חרם דרבנו גרשום", שקוראות לשמור על צנעת הפרט. במונחים של ימינו, הכוונה היא לא לפתוח מחברת או מסמך של אדם אחר, לא להסתכל במחשב של מישהו ללא אישור, לא לשרשר הודעות אישיות לצד שלישי, לא להקשיב לשיחה ללא ידיעת הצדדים ועוד. לחיות בחברה שבה הזכות לפרטיות עדיין מקודשת, אף על פי שחיללו אותה כאן בגדול.

מה אברהם פריד לומד מהתרנגול

הרבה פעמים שמעתי את אברהם פריד שר, אבל השבוע שמעתי אותו מדבר. פריד השתתף בהשקת הספר החדש של אחיו, הרב מאניס פרידמן, "לא ביקשתי לבוא לעולם", שכתב ד"ר אלעד בן אלול. הנה רעיון קצר של פריד, מתוך האירוע המלא:"אני נמצא פה עם אחי, ורוצה לצטט רעיון של אחותי. לאחרונה היא שאלה אותי שאלה מעניינת. הברכה הראשונה שאנחנו אומרים ב'ברכות השחר' בתפילת שחרית היא: בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלוקינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, הַנּותֵן לַשֶּׂכְוִי (תרנגול) בִּינָה לְהַבְחִין בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה. למה אנחנו מתחילים את היום דווקא עם התרנגול, שאכן יודע להתחיל לעשות קוקוריקו בזריחה? בעבר קריאת התרנגול הייתה השעון המעורר של אנשים. אבל למה אנחנו מציינים זאת? מה זה אומר לנו?

התרנגול פותח את היום שלו בשיר. הוא לא רק יודע להבחין בין יום ובין לילה. מייד כשמתחיל היום – הוא משמיע קריאת התפעלות. זה הניגון שלו. זוהי תזכורת גם לנו להתחיל את היום שלנו כמוהו. מאז ששמעתי את הרעיון הזה אני נזכר בו בבוקר, בברכות השחר, ומנסה להתחיל את היום שלי בניגון. זה מתאים בפרט עכשיו, בחודש אדר, שבו מרבים בשמחה".

בוקר טוב!

לאן נעלמה הרוחניות?

לאן נעלמה הרוחניות? למה אחרי עשרת הדברות, אחרי מעמד הר סיני המרגש, הפרשה נותנת לנו כל כך הרבה הוראות מעשיות? למה עשרות פסוקים מוקדשים לקרשים וליריעות של המשכן, ואז להדלקת המנורה, ואז לבגדים של הכהן הגדול? מה זה בכלל משנה?

פרשנינו מסבירים שרוחניות אינה השראה שנוחתת עלינו מהשמיים. היא דורשת עבודה רבה ועמל מתמשך. הרוטינה היומיומית לא סותרת את הקדושה, היא-היא הדרך להגיע לקדושה. הפרשות האלה מחנכות אותנו לסדר יום קבוע, למחויבות ולמסירות, למשימות קטנות וסדרתיות שמשנות אותנו, לטווח ארוך.

תומס אדיסון, ממציא נורת החשמל, אמר פעם שגאונות היא אחוז אחד של השראה, ותשעים ותשעה אחוז של השקעה. הרב יונתן זקס ציטט את המשפט הזה ואמר שמה שנכון באומנות, במדע, בעסקים ובתעשייה - נכון גם בחיי הרוח. כדי לצמוח מבחינה רוחנית צריך מאמץ מתמשך ושגרה יומיומית. הפרשה מזכירה לנו לדאוג היטב לתשעים ותשעה אחוזי המאמץ, כדי לקבל בסוף גם השראה.