מדברים בבית הכנסת? תחשבו שוב

היה אפשר לחתוך בסכין את המתח באוויר. עמדנו שם, בבית המיתולוגי ברחוב הקבלן בירושלים, כמה יהודים שנזקקו לברכתו או להכוונתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, וחיכינו בחדר צדדי. היו שם יהודים פשוטים, רבנים שנראו כמו ראשי ישיבות, אנשי ציבור ועוד. כל אחד חיכה לתורו כדי להיכנס לגדול הדור, לכמה שניות של חסד וברכה.

הגעתי לשם ביחד עם עו"ד ניסן שריפי, שראיינתי באותם ימים ל"רייטינג" עקב פעילותו התורנית כחבר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה. עקרונית היה אסור לי להיות בקשר ידידותי עם מרואיין, לפי כללי האתיקה התל-אביבית המחמירים, אבל בפועל - הזדהיתי עם דרכו, ותוך כדי ראיון סיפרתי לו שאנחנו ממתינים לילדים שנים ארוכות. "אז מה הבעיה? בוא איתי לקבל ברכה מהרב עובדיה יוסף!", הניח בפתחי הצעה שאי אפשר לסרב לה. "נתפלל אצלו שחרית בבוקר, תעלה אפילו לברכת הכהנים, ואז אכניס אותך אליו לברכה. הברכות של מרן לא חוזרות ריקם, אתה לא תצטער!".

כמובן שלא הצטערתי. זו היתה זכות עצומה, ויצאתי ממרן עם תחושה עילאית, "ליטוף" על הלחי ותקווה עצומה להריון קרב, שכמובן לא בושש לבוא. אותו הריון שממנו נולדו לפני כ-15 שנים איתמר וטליה, ילדינו הגדולים והמקסימים, בעלי המידות הטובות והנאצלות.

זוכרים את המתח שהיה אפשר לחתוך בסכין, בביתו של גדול הדור? בואו נעבור עכשיו למקום הרבה יותר קדוש - בית הכנסת. ההיגיון אומר שאם אנשים עומדים מתוחים ונרגשים בביתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, או כיום בתור לצדיקים הידועים, כמו רבי דוד אבוחצירא - אז האווירה תהיה בהתאם. אף אחד לא ידבר על פוליטיקה, טיולים לחו"ל, רכילות מקומית ועוד. מה פתאום לפטפט בצורה זולה וקלת-דעת במקום ובמעמד כל כך מיוחד? אני עומד כמה מטרים מקיר שמעברו השני נמצא הצדיק, וככה אדבר בקלות דעת על שטויות, על דא ועל הא?

אז כן, מסתבר שבעולם השקר אנחנו עומדים יראים ונרגשים מול צדיקים בשר ודם, אבל חלקנו מזלזלים בביתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ועד שאנחנו כבר מגיעים כדי לשפוך שיח, להודות ולבקש - אנחנו משקיעים את הזמן בשיחות בטלות. נכון שהתרגלנו, נכון שאנחנו נמצאים בבית הכנסת הרבה יותר מאשר ביתו של הצדיק, אבל מצד שני - 

תחשבו על זה - יהודי יוצא מהבית, מצוחצח ומוכן לשבת, אמור לעשות מצווה ולקבל את השבת בצורה כל כך מכובדת וראויה - אבל בפועל חוזר הביתה לא רק כשהוא נטול מצווה בשלמותה, אלא עם ערימה של איסורים שעבר בזה הרגע. ועבור מה? בעבור נזיד עדשים של דיבורי סרק על פוליטיקה, רכילות והשם יודע מה.

לפעמים דיבורי הסרק מתחבאים מאחורי אצטלה תורנית ואפילו הלכתית. כבר יצא לי לשמוע ממש מקרוב אנשים ששואלים שכן לספסל שאלה הלכתית, והוא עונה להם בידענות מופלגת - ומרוב שהיא מופלגת, שניהם לא עונים אפילו אמן על הקדיש שפתאום מגיע; יצא לי גם לשמוע אנשים שהתלבטו מי מלך קודם בממלכת ישראל, אחאב או ירבעם. מרוב שהשאלה הקיומית הזו הטרידה אותם כפרט טריוויה דרמטי, הם שכחו משהו חשוב הרבה יותר - את התפילה עצמה. אז מה זה שווה לדעת היסטוריה יהודית, ולהתעלם ממשהו כל כך חשוב ועקרוני שקורה כאן ועכשיו?

אבל לצערי די התרגלנו לעיוות הזה. כשחזרתי בתשובה, אני זוכר איך השתוממתי כשראיתי אנשים שמדברים בבית הכנסת כאילו אין מחר. לא נתפס לי הדיסוננס הזה בין המקום הקדוש לבין השיחות הבטלות. לא הבנתי איך אנשים יכולים לחיות עם סתירה כל כך פנימית, או יותר נכון - התעלמות כל כך גדולה מאיסור כה חמור. כשהמצב החמיר - פשוט עברתי לבית כנסת אחר. הרי כולנו מכירים את מאמר הזוהר הקדוש בפרשת תרומה - "מי שמדבר בבית הכנסת דברים של חול... אוי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל, כי הוא מראה שאין לו אלו-ה, ושאין האלוקים נמצא בבית הכנסת, ושאין לו חלק בו, ושאינו ירא ממנו, והוא עושה קלון בשכינה הקדושה". ואם זה לא מספיק, המגיד מקוז'ניץ כותב בספרו "עבודת ישראל" לגבי בית כנסת שמדברים בו, ש"אף שאר העם המתפללים תפילתם בכוונה, יתכן שלא תתקבל תפילתם בעוון המדברים". וכמובן, ישנו השלט הקלאסי עם המשפט המדויק כל כך - "אם באת לבית הכנסת כדי לדבר - לאן תלך כדי להתפלל?".