ההתמודדות הכי מתסכלת שלי בשבת: הטור של מרים גולן

כמו הרבה בעלי תשובה, אני זוכרת היטב את הפעם האחרונה בה חיללתי שבת. היא היתה באחד האשפוזים של סבתא שלי, אי שם על תפר המילניום. זה היה אחרי כמה שבתות ששמרתי, אבל המחשבה שהיא לא בריאה ולבד בבית חולים, ועוד בשבת, הכריעה - ובעוונותיי נסעתי לבית החולים.

מעבר לאירוע הדרמטי הזה, כשהחלטתי להתחיל לשמור שבת - עשיתי את זה בשמחה.

כלום לא הרתיע אותי; למעט הוויתור על מוסיקה בשבת, שבהתחלה היה קצת יום תחושת יום כיפור, לא היה שום ויתור כואב, או ניסיון או קושי. בדיוק להיפך, היתה הקלה גדולה. התשובה שלי לא היתה בפרקטיקה או בעניינים הטכניים, בזאת לא היה כל כך מאיפה לשוב (שם החיבה שלי בפי אמי עוד מילדות היה 'בנות יעקב', על שם הסמינר). התשובה שלי היתה תנועה קלה למקום הנכון. שיפור עמדות. הקושי האמיתי היה בחיים הקודמים.

אבל אם הכל כיף וסבבה, אז מאי נפקא מינה? אנחנו הרי באנו הנה לעבוד.

ואם לא התאמצת, אז איזו מן תשובה זו.

אז בחסדי השם, דווקא מהמקום שהיה הכי נעים ומתוק - הפציעה ההתמודדות הכי מתסכלת.

לפני שהיו ילדים או כשהיו קטנים, בשבת של חורף ובשבת של קיץ, בגשמים או בשרב, אם זה רק אנחנו או שמארחת פלוגה ממוצעת, אם לימדתי בבוקר או שלא יצאתי מהבית, אם סיימתי קניות ביום שלישי או שעוד יצאתי להשלמות בבוקר שישי, אם אנחנו בבית או נוסעים לפנסיון מלא אצל אמא – לא זכיתי, למעט כמה מקרים שאפשר למנות על כף יד אחת, להכניס שבת בנחת. זה תמיד איפשהו על הציר שבין ריצה בבית כי שכחתי את האור במקרר\המזגן בחדר\מנורה כלשהי, ובין בכי.

כמה טבלאות, מחברות, רשימות, תפריטים, שיחות עם מומחים לניהול זמן, שתי פסיכולוגיות, חברות, דודות, אמא, אחות מומחית אסטרטגיה, דמיון מודרך, תפילות וסגולות השקעתי בכמיהה הזו, להכניס שבת בנחת. עם חיוך. עם איזה ניגון שאינו שאגת "צאו מהמטבח!!!" לילדים.

וכלום.

לאורך שנים זה מתסכל מאוד ברמת האנרגיה, אבל גם מערער ברמת המהות – איזו מן יהודייה פעילה ומצטיינת את, שנכשלת בחומר של כתה א'. רשימות עמוקות על חסידות, מור"קים על אמונה לחברות במשבר, קו חם לשאלות הלכתיות לחילונים נבוכים, זה כן; אבל להצליח להגשים את כל היעדים שקבעת לעצמך לקראת שבת קודש, זה בחלומות.

זו תחושת כישלון שקשה להסביר, והיא מחלחלת. היא מאירה – או מחשיכה – את כל האגפים של הנפש. להיות תקועה בלופ אינסופי, ספירלה של חזרה כפייתית על אותו סיפור. רוב הזמן סיפור של כישלון.

אני חייבת להוסיף כאן למען הדיוק, ולטובת נשים אחרות שמתמודדות עם הבעיה הזו, שניהול הזמן שלי הוא תולדה כאובה ומוכרת של הפרעת קשב. אך בניגוד ל'מחלות' אחרות, במקרה של הפרעת קשב - האבחנה לא תמיד מובילה לפתרון. הפיזור המחשבתי, הדמיון, היכולת להתמקד יותר מדי בדברים מסוימים בזמן שבאחרים כמעט ולא, האלסטיות של הזמן – כל התסמינים הללו שמשרתים אותי לטובה ביצירה ובעבודה, כשזה מגיע להתארגנויות לשבת - הם הופכים למכשלה.

אבל ייאוש לא בא בחשבון, ולוח השנה היהודי מזמן לנו כל הזמן שעות רצון לגדילה ותקווה ושינוי. תמיד אנחנו על הסף של שפע רוחני שממתין. ולמרות כל זאת, ההתמודדות לא פשוטה ומצריכה חיזוקים שוטפים של הרוח והנפש. להשקיע משאבים נפשיים כל כך גדולים בדברים טכניים, כמעט טריוויאליים, שרוב העולם בכלל לא נותן דעתו עליהם, עלול לשבור.

חיפשתי נקודה של התחזקות במסע הזה ועלתה לי המחשבה, שאולי מישהו אחר בנסיבות אחרות היה כבר מתייאש.

זה לא כל כך נדיר, שאנשים מתייאשים במהלך תהליך התשובה. קורה לטובים ביותר. גם כאלה שהיו מודל לאחרים, אפילו מובילי דעת קהל. זה לא נדיר.

ואז הבנתי שאולי זה העניין. הרי לשנייה אפילו לא חלפה בדעתי האפשרות, לכל אורך הכמעט שני עשורים המאתגרים הללו, לחזור אחורה. לומר לעצמי, אז אל תשמרי שבת לפי הספר, את לא בנויה לזה. יש לך בעיה של ניהול זמן, תשלימי איתה. את נערכת לשבת כמו שנהגת לכתוב עבודות סמינריוניות; עם כמות חומר שמתאימה לדוקטורט. יש לך רצונות יפים, כוונות טובות, וחמישית יכולת לבצע אותם. אז מה רע בלהיות מסורתית. טענה מעניינת, אבל זה לא אני.

אז שיניתי גישה קצת, לאחרונה. אני מודיעה לו, לסיטרא אחרא, כבר ביום ראשון. לא משנה איזו תחבולה תמציא הפעם. איזו מטלה לא צפויה, איזו עייפות בחמישי, איזה שינוי של הרגע האחרון בתוכניות (לאחרונה הקטע שלו זה להעמיס עלי הנחתות ברביעי ובחמישי שגם לא יהיה זמן אפילו להרהר באיזה 'הכינותי מראש'. אין לו רחמים), גם אם ייתקע המחשב של התנור ולא יידלק במשך שעה כמו בשישי האחרון – אני את השבת שלי אכניס בשמחה. אולי בלי בגדי שבת, אולי בלי הסיבוב האחרון של הדייסון, מבלי שזכרתי להעביר את המגבות מהמכונה למייבש, בלי הבראוניז פק"ל וגם כנראה שהצבע המוזר של החמין זה כי מהלחץ שכחתי לשים שמן, אבל בשמחה. כי אחרי 20 שנה של אין ייאוש, מגיעה לי טפיחה על השכם, לפחות על ההתמדה.

כי כל מהמורה בדרך זו דרישת שלום מכתה א'. חיזוק קטן להתמודדות הזו שלי, הקטנה והעצומה. כי הרי בעניינים שברומו של עולם אני בשליטה מלאה. מלכת ההפשטה והדמיון. הבו לי מאמר של הרבי להתנפץ עליו, ואני בגן עדן. אבל לצאת מהסופר בלי הדבר הכי חשוב שבאתי לקנות למרות העגלה העולה על גדותיה, ולא להיאלץ לצאת שוב ולחפש חניה בגשם - זה הניסיון שלי בעולם הזה.