פרשת תצווה: בשביל מה צריך פעמונים במעיל של הכהן הגדול?

בפרשת תרומה ראינו שהמשכן וכליו מכוונים כנגד עולמות עליונים ומקבילים לכוחות נפש האדם. הדברים נכונים גם ביחס לבגדי הכהנים, בהם עוסקת פרשת תצווה

אחד מבגדי הכהן הגדול היה המעיל. המעיל היה בגד עליון (מעיל מלשון מֵעַל), נטול שרוולים, אשר כיסה את רוב חלקי גופו של הכהן.

אל שולי המעיל היו מחוברים פעמוני זהב ורימונים מבד: "וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי השם וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כ"ח, ל"ג-ל"ה).

בפשטות, מטרת הפעמונים היא: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי השם וּבְצֵאתוֹ". קול צלילי הפעמונים היה נשמע תוך כדי הליכת הכהן הגדול ובישר על כניסת הכהן אל הקודש ועל צאתו מן הקודש.

מדוע מצווה התורה שקולו של הכהן הגדול יישמע בכניסה וביציאה מן הקודש?

הפעמונים "משמיעים את קולם" גם היום, וננסה להבין מה הם אומרים.

רש"י מבאר, שהאזהרה "ולא ימות" איננה מתייחסת ספציפית לציווי על השמעת צליל הפעמונים, אלא זו אזהרה כללית לכהן הגדול, שלא יכנס אל הקודש כשהוא מחוסר אפילו בגד אחד, ואם הוא כן יהיה מחוסר בגד, הוא יתחייב מיתה בידי שמים.

הרמב"ן כותב, שהאזהרה "ולא ימות" מתייחסת ספציפית למצוות הפעמונים, והתורה מלמדת אותנו במצווה זו על חשיבות מידת דרך ארץ:

"ומה שאמר למעלה (כאן) 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא ימות', הוא על דעתי ביאור למצוות הפעמונים. כי מפני שאין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, לכך אמר כי ציווה בהם בעבור שישמע קולו בקודש, ויכנס לפני אדוניו כאילו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כעניין אחשוורוש (אסתר ד', י"א)".

כיוון שהכהן הגדול נכנס אל תוך הקודש, מקום השראת השכינה, מידת דרך ארץ היא שהכהן לא יכנס בפתאומיות וללא התראה. להבדיל, כך גם נהוג אצל מלך בשר ודם כדוגמת אחשוורוש – "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית" (אסתר ד', י"א). הקדוש ברוך הוא יודע ורואה הכל, אולם עדיין, מבחינת הכהן, אין זה דרך ארץ להיכנס פתאום וללא התראה. גם ביציאה מהקודש, יש לצאת ברשות וכביכול "להודיע" לקדוש ברוך הוא שהוא יוצא החוצה. זו מידת דרך ארץ.

רבי חיים שמואלביץ מוסיף, שעניין דרך ארץ הוא לא מיוחד רק כלפי המקדש, אלא גם ביחס לכל אדם בתוך ביתו. התלמוד כותב (פסחים קיב ע"א), שאחד הדברים שרבי יהושע ציווה את בנו הוא "אל תיכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבריך". הרשב"ם שם כותב: "ולא תיכנס בביתך פתאום, אלא השמע את קולך להם קודם בואך, דילמא עבדי מילתא דצניעותא (משום שאולי הם באמצע לעשות דברים צנועים)". הרשב"ם מביא מדרש: "רבי יוחנן כי הווה עייל לביתא, מנענע (כשרבי יוחנן בא לביתו, הוא גרם לרעש טרם כניסתו), משום שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש". ביתו של אדם הוא כמו הקודש. אין להיכנס אליו בפתאומיות.

"ונשמע קולו בבואו אל הקודש" זהו מנהג דרך ארץ לכל אדם ובכל מקום.

לפני מעמד הר סיני, כותבת התורה: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר השם נַעֲשֶׂה. וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל השם" (שמות י"ט, ח'). כותב רש"י: "וכי צריך היה משה להשיב? אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה, שלא אמר הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב". מדהים. למרות שאלוקים בוחן כליות ולב והוא יודע שבני ישראל קיבלו עליהם את מלכותו, למרות זאת משה "משיב" לבורא עולם את דברי העם. משה אומר לעצמו, אלוקים שלח אותי לדבר אל העם, מידת דרך ארץ מחייבת אותי להשיב לו.

ידועים דברי התלמוד (ברכות נה ע"א, עיין רש"י בתחילת פרשת פקודי), שבצלאל עשה מדעתו משהו שונה מההוראה שקיבל ממשה: "כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל, מנהג עולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו... אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקדוש ברוך הוא, וכן עשה, המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים". לכאורה, מדוע הטענה של "מנהג עולם" רלוונטית לבניית המשכן? הלא אין ספק שהמשכן במהותו הוא קדוש ומובדל ממנהג העולם? בצלאל הבין, שגם במשכן השם יש "מנהג עולם". יש דרך ארץ.

מידת "דרך ארץ" מקיפה באופן הרמטי את כל החיים. אין רגע בחיים שמידה זו לא נוגעת אליו: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג', ו'). "דרש בר קפרא, איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? הווי אומר דרך ארץ, שנאמר, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (ברכות סג ע"א). בכל דרכיך דעהו. בכל דרכיך תחפש את דרך הארץ.

אלו קולם של הפעמונים.