פרשת תצוה
פרשת תצווה: הזוג שהתנדב שלא לעשות חסד
לכולנו חסד הוא ערך עליון, אולם כשנחשפים לתגמולו המיידי בעולם הזה - זרע של קיימא - הלב מתעורר לעשייה. גם בלי זה עושים חסד, אבל לא תמיד עם כל הלב
- הרב אברהם יצחק
- פורסם ט' אדר א' התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)מתחשק לי לחלק אקמול לשרי הממשלה, שכבר יפסיק לכאוב להם שטוב לנו.
זה מזכיר לי מישהו שאמר לי פעם: "חכמינו ז"ל אמרו, שכשאדם הולך - הוא לא לוקח איתו כלום. גם המדרשים, הגאונים, הראשונים והאחרונים, כולם מסכימים לזה. רק אשתי חולקת על כולם! כל פעם כשאני בא לצאת מהבית, היא אומרת לי: כשאתה הולך, קח איתך את הזבל"...
הממשלה מסייעת לנו לא לקחת כלום מהעולם הזה, כי מה יישאר אחרי יוקר המחיה?! אך יחד עם זאת הם דואגים לזבל לנו את כל שטחי החיים, שלא נהנה חלילה מהעולם הזה.
חז"ל (שמות רבה ל"ו, א') מקבילים את תהליך הפקת השמן, המוזכר בפרשתנו, לעבודת התשובה: את הזית מנערים מהעץ, הוא נחבט בארץ, ואז מועכים וסוחטים אותו - כך ישראל! באים אומות העולם (ורשעי ישראל), רודפים אותם ומצרים להם, עד שהם עושים תשובה.
יקירי, אנחנו הזיתים - ממשלתנו היא בית הבד! השאלה כמה עוד נסבול עד שנואיל בטובנו להתעורר לחשבון הנפש ולעשות תשובה.
פרשתנו מעניקה לנו עצה נפלאה להכיר בערך מעשינו, וממילא להרבות במעשים טובים.
* * *
פרשתנו עוקבת אחר היערכות ישראל לקראת הקמת המשכן. משה מפרט את דרישות ה' בנוגע לגודלם צורתם ומראם של המשכן וכליו, ובני ישראל מבצעים כבעלי מלאכה מיומנים.
והרי זה פלא, שהרי "לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל" (רמב"ן ל"ה, כ"א), אז איך יתכן שהם, עם של עבדים, שבמשך 210 שנה שועבד בפרך בעבודת מלט ולבנים, לפתע הפכו את עורם, נטלו כלי אומן לידיהם וביצעו עבודות אומנות מורכבות ומדויקות כראשוני המומחים בענף?
וכפי שהעידה התורה: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה!" (שמות ל"ט ,ל"ב). הכיצד?
עוד צריך להבין. חז"ל (תנחומא, פר' בחקתי סימן ג') מגלים, שתכלית יציאת מצרים הייתה: "שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם", וכמאמר ה' לישראל: "לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם".
והנה, בימינו שאין משכן - האם החמצנו את תכלית יציאתנו ממצרים?
היכונו להשראת השכינה.
* * *
בעיר רחובות ישנו ארגון חסד, אשר ביוזמתו נחנכה המלונית בבית הרפואה "קפלן" בעיר, ומזה שנים היא מארחת את מלווי החולים והיולדות.
בכל שבת וחג התנהלה המלונית על ידי זוג תורן שהסכים להתנדב, ומטבע הדברים גויסו לכך זוגות שטרם נפקדו בפרי בטן, להם הוקל להיעדר מביתם בשבתות וחגים.
עם הזמן, הבחינו המארגנים בתופעה מדהימה: כל המתנדבים נפקדו בזה אחר זה!
השמועה עשתה לה כנפיים, וזוגות רבים פנו לארגון בבקשה לשמש כזוג מארח במלונית.
זוג אחד נרשם לתור הארוך. כעבור מספר חודשים הגיע תורם, אולם הבעל הצטער להודיע שזה כבר לא רלוונטי. הוא ואשתו החליטו להיפרד אחר עשר שנות עקרות.
"בבקשה, תנו עוד צ'אנס אחד", התחנן האחראי, "תבואו למלונית, ובעזרת ה' תראו ישועות".
אחר מחשבה, הסכימו בני הזוג לתת צ'אנס.
ומה? כעבור שנה הם חבקו בן!
למרות הפיכתם למשפחה, לא הרפו בני הזוג מהרצון להתנדב שוב. האחראי ניסה להסביר שזוגות רבים ממתינים בתור, והם הרי כבר נושעו, אולם הם התעקשו להמשיך. האחראי סבר ששמא זה תשלום נדר שנדרו, ושיבץ אותם בשביעי של פסח, תאריך שממילא לא מבוקש.
שביעי של פסח הגיע, אך לא הזוג התורן. האחראי ניסה להתקשר לבני הזוג, אולם הטלפונים של שניהם לא היו זמינים... איזה לחץ, מה עושים???
בצר לו הוא ערך סבב טלפונים נואש, ובחסדי שמים זוג אחד מתושבי המקום נענה בחיוב.
חצי שעה טרם כניסת החג הופיע הזוג הראשון, אפוף התנצלויות. האחראי נבוך, אולם הזוג המקומי הרגיעו שהכל משמים. הם הסכימו לוותר.
כעבור שנה חבקו בני הזוג הפורש תאומים!
* * *
איננו מבינים בחשבונות שמים, אולם נדמה כי במכוון הוכפל שכרם - על הדרישה על הפרישה!
לכולנו חסד הוא ערך עליון, אולם כשנחשפים לתגמולו המיידי בעולם הזה - זרע של קיימא (כד הקמח, ערך אורחים) - הלב מתעורר לעשייה. גם בלי זה עושים חסד, אבל לא תמיד עם כל הלב.
וזה בעצם מה שקרה לבני ישראל במדבר.
הקב"ה מצווה את ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּיבְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח').
וואו... בבניית המשכן הם יזכו להשראת השכינה!
מיד "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ" (שם ל"ה, כ"ה). הם לא ידעו איך יעשו זאת, אבל זה גם לא הטריד אותם. הלב נשא אותם לפעול למען התכלית הנכספת, לזכות בהשראת השכינה.
ולמרבה הפלא, לפתע כל אחד "מצא בטבעו שידע לעשות כן! ... (ויבואו) לפני משה לאמור לו: אני אעשה כל אשר אדוני דובר!" (רמב"ן, שם, כ"א).
כי ככה זה כשאדם חושק במשהו, לבו נושאו לפעול גם אם בשכלו הוא לא יודע כיצד יצליח.
לפיכך הורו חז"ל (רות רבה ה', ו'): "אם אדם עושה מצווה, יעשנה בלבב שלם! שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו (את יוסף) אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ (לקראת משה)", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו".
כלומר, הגם שראובן ואהרון עשו את מעשיהם בשלימות, למיטב השגתם באותה עת, אך לו ידעו כמה ה' יעריך את מעשיהם - עד כדי שיתעד זאת בתורתו! - לבם היה נושאם למצוא עוד צדדי שלימות נוספים, לעשות את מעשיהם "מכל הלב".
אז התעודדו נא אהובי, שהרי הובטחנו מאת ה': "אם יעשו רצוני - אין שכינתי זזה מביניהם!" (תנחומא, פר' בחקותי סי' ג). הגם שאין לנו משכן, בידנו לזכות להשראת השכינה - בעשיית רצון ה'!.
* * *
אבל בינינו, קיימת אצלנו מין תחושה שה' לא "סופר" אותנו ואת מעשינו, תודו. נו, אז איך נחפוץ לקיים את רצון ה' בשלימות אם זה בעינינו חסר ערך?
אז קבלו בוסט של חשק ללב, להניעו לפעולה.
תקשיבו לדברי חז"ל (רות רבה ה', ו'): "לשעבר היה אדם עושה מצווה, והנביא כותבה. ועכשיו, כשאדם עושה מצווה, מי כותבה?". נו, מי?
אם אתם עומדים, תשבו לפני שאתם ממשיכים לקרוא.
היום, כשאדם עושה מצווה - "אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם!!!" (שם).
אז מי שעדיין חושב שהקב"ה לא מתייחס למעשיו הטובים, שיקרא את המאמר שוב.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>