מדוע בכל פרשת תצוה, לא מוזכר שמו של משה רבנו, ולו פעם אחת?

להיות 'ממלכתי' או לפחות להראות 'ממלכתי' זה משהו שהעם מצפה ממנהיגים גם בעת הזאת. מה הכונה 'להיות ממלכתי'? למה ברור לכולם שמנהיג צריך להיות כזה? טוב, אנחנו יודעים שלהיות ממלכתי זה להיות או להצטייר כמישהו שטובת העם והמדינה לנגד עיניו, שהאגו שלו או של מפלגתו חשוב פחות מטובת העם והמדינה, כולם מבינים זאת... כי כולנו מרגישים בעומק הלב את מה שמנהיגות באמת אמורה להיות: מסירות למען העם.

יתירה מזאת מנהיג אמיתי, ובמיוחד מלך הוא כח המקבץ ומאחד את העם, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות כי המלך 'יקבץ כל אומתנו וינהיגנו'. או כלשונו בהלכות מלכים על המלך ש'ליבו הוא לב כל ישראל'.

נכון יש בעולם מונרכים ושליטים הרואים בעם משאב העומד לשירותם... (אולי הם כביכול כל כך מרגישים שהם והעם אחד - עד שהם שוכחים מי נועד לשרת את מי...) בתפיסת היהדות – וגם על פי הפנימיות - המלכות בעצמה היא כח מאחד, כח שמרכז סביבו את העם, ליבו של מלך הוא לב העם והוא פועם בהרגשת סבלם ומצוקתם. לכן התחושה הטבעית שלנו מצפה שמנהיג יהיה מעבר לאגו, ומעבר להתחשבנות פוליטית. מלך המממש את תפקידו נכונה, דואג לצדק בממלכה ויחד עם זאת נושא את העם על לבו בדאגה רחמים והתמסרות – הוא גורם מלכד. העם מכבד אותו באמת - והוא מהוה סמל לאומי המאחד את העם. אפשר לראות זאת גם בימינו כשמלכים אינם בעלי סמכות ממשית – כמה בכל זאת ה'דמות' הזאת מאצילה ומרגשת את העמים הללו...  

ומה כל זה קשור לפרשת השבוע?

בתלמוד בכמה מקומות מופיע שמשה רבנו היה במעמד מלך, אולם ביחס לעיתוי של המינוי הזה מצינו חידוש במדרש בפרשתנו - כי כאשר נאמר למשה 'ואתה תצוה את בני ישראל' ניתן לו מינוי למלך (תנחומא ו'). מסתבר איפוא כי יש קשר בין מינויו כמלך לבין הקמת המשכן והשראת השכינה המתבטאת במיוחד בהארת המנורה. כאמור מלך הוא כח מאחד ומלכד, האחדות הזו נצרכת במיוחד לעת עוסקים בהשראת השכינה בישראל. ולכן לפני בנין המשכן כמו גם לפני בנין בית המקדש - יש להעמיד מלך! כך גם בבואם לארץ ישראל המצוה להעמיד מלך לפני בנין בית המקדש (סנהדרין דף כ"א). כי כשמתכוננים להשראת השכינה יש צורך ללכד את העם סביב דמות המנהיג המסוגל להיות 'לב העם'.

משה נעלם!

הפתיח של פרשתנו 'ואתה תצוה' חורג מאד מהפתיחה המקובלת בכל מאמרי ה' למשה רבנו. בדרך כלל נאמר בתורה נוסח כמו 'צו את בני ישראל' או 'דבר אל בני ישראל' או לחילופין - אל אהרן, או אל הכהנים, הפניה 'ואתה' בלי להזכיר את משה מצטרפת לעובדה הבולטת כי בכל הפרשה כולה שמו של משה אינו מוזכר כלל, אף שהינו גורם דומיננטי בהתרחשויות.

הסיבה לכך על פי דברי חז"ל, כי להלן בפרשת כי תשא – בחטא העגל אמר משה לקב"ה 'אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', משה אומר שאם בקשתו אינה מתקבלת למחילת חטא העגל ואכן יגזר על עם ישראל אבדן מוחלט – מחה גם אותי מספרך – מספר התורה ומן החיים. אין זה אולטימטום גרידא, לדעת חז"ל משה הציע להחיל עליו את העונש הראוי לכל עם ישראל, בהיותו האישיות הכוללת את כל נשמות ישראל.

מכיון שדברי אדם גדול אינם הולכים לאיבוד, היה הכרח שיחול קיום כל שהוא לאותה אמירה, ומסתבר שהיא אכן גם שימשה כחלק מן הכפרה. לכן בפרשה אחת לפחות נמחק שמו של משה. הרצון העליון להמנע מעונש זה על משה יקירו של הקב"ה, דחה את ביצוע הגזרה מפרשה לפרשה, עד שנשלם סיבוב שלם – ובהתקרבנו שוב לפרשת כי תשא – היה הכרח להמנע מהזכרת שמו של משה בפרשה לכן נאמר גם 'ואתה תצוה'.

המסירות הזו הינה מודל למנהיגי ישראל האמיתיים, הנכונות לקבל על עצמם את עוונות הדור ולכפר ביסורים על הדור – הינה אחת מהמשימות של חסידי עליון, הקדושים אשר בארץ, ועל ידי כך הם מזכים את כל עם ישראל ופודים אותו מצרה. זהו אחד ההסברים לכך שלעיתים צדיקים אמיתיים גדולי הדור סובלים יסורים, יסורי גוף או יסורי נפש כמו שכול וכדומה, הם נכונים לכך, וגם אם לא בקשו זאת – הם מקבלים אותם באהבה למען עם ישראל.

משה מוכן למסור את נפשו ואת חייו הנצחיים עבור עם ישראל בו בזמן שהשם מציע לו להקים ממנו את האומה מחדש הוא אומר 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', ובטרם מותו בעת המשא ומתן שהוא מנהל עם הקב"ה הוא אומר 'ימות משה ואלף כיוצא בו ואל תנזק ציפורנו של אחד מישראל' (מדרש רבה בפרשת ואתחנן).

המאפיין של מלך ומנהיג אמיתי הוא בכך שהינו מולך על עצמו, הוא שולט בתגובותיו ואף במידותיו, השכל מנווט אותו, לא הרגש והאמוציות ולא אינטרסים ותאוות בצע / כבוד / הנאות.

מדהים היה לראות לא מכבר, איך שכל הציבור מימין ומשמאל ואפילו כתבלבי התקשורת – נדהמים מול התפרצות אימפולסיבית של מי שנקרא 'מנהיג'. מה התדהמה הגדולה? הוה אומר שכל אחד מבין בעומק לבו שמנהיג הוא מוביל ולא מובל, מולך דבר ראשון על עצמו ועל רגשותיו.

עד כדי כך הדרישה הזו תקיפה, שמול פעם אחת שמשה כועס ואומר 'שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים' הוא נענש בעונש נצחי ולא זוכה להכנס לארץ ישראל. לדעת הרמב"ם זאת עקב שהיה כאן כעס שלא במקומו.