דווקא ברגע של כישלון, אפשר לצמוח יותר מתמיד. איך?

לא פעם, כאשר אנו מנסים לגייס משמעת עצמית ונכשלים בכך, אנו מרימים ידיים ומחליטים שאנו לא יכולים ולא מסוגלים... אולם כמובן, מדובר בטעות. משמעת עצמית הינה כמו שריר מתפתח: זו תכונה נרכשת, שניתן להשיג אותה רק באמצעות נחישות וחוסר ויתור.

לכן, גם אם לא הצלחנו פעם אחת – זה לא אומר שלא נצליח בפעם הבאה... אם לא הצלחנו בבוקר – אנחנו צריכים להמשיך ולנסות בצהריים. אם לא הצלחנו היום – נמשיך לנסות מחר.

לפעמים, דווקא ברגעים של כשלון, אנחנו יכולים לצמוח במידה הרבה ביותר... משום שהנטייה הטבעית של המוח שלנו הינה, להרים ידיים ולהתייאש... אולם אם דווקא ברגעים הללו אנו נביא לידי ביטוי את הנחישות שלנו להצליח, ונמשיך לגייס את המשמעת העצמית תוך מחויבות להמשך הדרך – אנו נרגיש את המוח לחשוב בצורה שונה: לא להרים ידיים, לא לוותר בקלות רבה כל כך, אלא להמשיך ולנסות שוב ושוב – עד להצלחה בסייעתא דשמיא.

ואכן, הגמרא במסכת יבמות (ט"ז, ע"א) מספרת, שבאחרית ימיו של רבי דוסא בן הרקינס נכנסו אליו שלשה מגדולי ישראל: רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. כאשר הגיעו אל ביתו – הושיב רבי דוסא את רבי יהושע ואת רבי אלעזר על מיטות של זהב, ולאחר מכן, כאשר אמרו לו מי הוא האורח השלישי – רבי עקיבא – פנה אליו ואמר: "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? שב בני! כמותך ירבו בישראל".

ולכאורה, יש להבין: מדוע שיבח רבי דוסא דווקא את רבי עקיבא, ואמר לו: 'כמותך ירבו בישראל'?

אולם התשובה פשוטה: על רבי יהושע נאמר "אשרי יולדתו" (אבות ב', ח'), שכן אמו היתה מביאה אותו בינקותו לבית המדרש בכדי שיספוג דברי תורה. כלומר: כבר משחר ילדותו הוא קיבל את מיטב הכלים בכדי לגדול בתורה ולהצליח. רבי אלעזר בן עזריה, היה דור עשירי לעזרא הסופר. הוא היה מיוחס, והייחוס הזה ודאי עמד לו בכדי להצליח. משום כך, בין רבי יהושע ובין רבי אלעזר בן עזריה – אינם מהווים השראה עבור כלל ישראל כולו, שכן כל אחד יכול לומר שאינו מסוגל להצליח כמותם – משום שאין לו אותם נתוני פתיחה שהיו להם.

לעומת זאת, רבי עקיבא, מהווה השראה עבור כל יהודי ויהודי: הוא החל ללמוד בגיל ארבעים, וגם אז – דרכו לא היתה סוגה בשושנים... הוא הצליח, רק בזכות נחישות והתמדה, אותם למד מטיפות המים שטפטפו על האבן וחרצו אותה, מה שהוכיח לו כי באמצעות נחישות בלתי מתפשרת ועקביות בלתי פוסקת – אפילו מים יכולים לנצח את האבן, ועל אחת כמה וכמה שדברי התורה יכולים לחדור אל ליבו שאינו אלא לב בשר...

כלומר: מה שהפך את רבי עקיבא למה שהוא, זו רק הנחישות וההתמדה. משום כך, רבי עקיבא יכול להוות השראה עבור כל יהודי באשר הוא, גם אם גדל במשפחה פשוטה, גם אם אין לו נתוני פתיחה מיוחדים, משום שלאמיתו של דבר – כל אחד יכול להצליח, באמצעות חתירה בלתי פוסקת אל היעד ומשמעת עצמית מחייבת.

צידה לדרך...

את זאת עלינו לזכור. ההצלחה תלויה בעיקר בדבר אחד: בחתירה בלתי פוסקת. כישלונות, יהיו בדרך, בלי ספק. הכשלון הינו חלק מתהליך ההצלחה, ומי שאינו מוכן לקבל אותו – לעולם לא יוכל להצליח. הכשלון אינו נעים, ובכל זאת, תהיה זו טעות אם נחפש את הדרך שאין בה כישלונות כלל, משום שהדרך הזו אינה מובילה לשום מקום, מלבד לחיים משעממים וחסרי משמעות. אל הכשלון – אסור לנו להתייחס כאירוע דרמטי מדי... התייחסות מעין זו, תגרום לנו לפחד מהכישלון, להימנע ממנו בכל מחיר, ובכך, למעשה, לחסום את דרכנו אל ההצלחה.

ההערכה העצמית של האדם תתבסס, ככל שהוא יצליח להתגבר על הכישלונות, להתרומם בכל פעם מחדש, ולהמשיך בחתירה בלתי פוסקת אל עבר היעדים שהציב לעצמו. מדובר בתהליך הדרגתי וממושך, אולם מי שלא יירתע ולא יעצור, אלא ימשיך בנחישות אל עבר היעד – בסופו של דבר יגיע אליו.

אל לנו לבחון את עצמנו במושגים מוחלטים של שחור ולבן, הצלחה וכשלון. עלינו לזכור תמיד שהחיים הינם תהליכיים, ומשום כך, את ההצלחה של היום – יש לבחון לעומת ההצלחה של אתמול. אם היום הצלחנו יותר מאשר אמש, הרי זו הצלחה, גם אם אינה עומדת בקריטריונים המחמירים על פיהם היינו רוצים להבחן. ההדרגה, נתפסת כתהליך איטי... אולם לאמיתו של דבר, זה התהליך המהיר ביותר שיתכן, בעוד כל תהליך אחר – אינו אלא בגדר אשליה.

אחרי כל כשלון, יש לנסות אפוא שוב ושוב. כמובן, לא באותו האופן... יש להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, ורק הכסיל אינו לומד מניסיונו של עצמו. אולם לאחר שנכשלנו, אנו כבר חכמים יותר, שכן צברנו ניסיון, וכעת אנו יכולים לנסות שוב – בדרך חדשה שמבוססת על החכמה החדשה שרכשנו.

יש לזכור, כי תהליך האימון וההרגל, יכולים להביא את האדם להישגים אליהם לא יכולים להגיע אנשים שניחונו בכישרון מולד. בכך, דומה שכל המומחים מסכימים: תרגול מכוון חשוב יותר מאשר כשרון טבעי! אנו הורגלנו לחשוב, שאת מרבית הכישורים אנו מקבלים באופן טבעי, עם הולדתנו... אולם לאמיתו של דבר זו טעות! את מרבית הכישורים אדם יכול לסגל לעצמו, באמצעות עשיה ונחישות, ולכן, אומץ, התמדה ונחישות – מנבאים הצלחה ברמה גבוהה יותר של וודאות מאשר מנת המשכל של האדם, למשל.

לכן, לסיכום אפוא: נלמד מהכישלונות, נתמיד בעשיה הדרגתית, ממקום מפוקח וחכם, וכך נגדיל את סיכויי ההצלחה שלנו. ואם נמשיך בדרך זו – בסופו של דבר ודאי נגיע אל היעד.