סיפור קצר: התליון ממחנה ההשמדה

תחנת הרכבת המתה אדם. מיכל חפשה את דרכה בין מאות האנשים העושים את דרכם בין הרציפים. היא ציפתה בכל מאודה ליום שבו תוכל לנסוע לדודתה האהובה, לנשום מעט מהאוויר הצלול של המושב, לקטוף פרי מעץ מאכל, לטייל בשבילים המוריקים וליהנות מריח הסתיו. מיכל אינה אוהבת כלל את המולת העיר ובכל הזדמנות היא מבקשת מהוריה לנסוע למושב. עם כל קושי הגעגוע נתנה לה אימה את האפשרות לבקר בחופשים את דודתה במושב הרחוק.

צליל חד נשמע ממערכת הכריזה והורה לנוסעים למהר לרציף הרכבת, שבעוד דקות ספורות תצא לדרכה. מיכל איתרה את מספר הרציף שממנו תצא אל דרכה לחופשה המהנה וקולות השמחה של בנות דודתה הקטנות הדהדו בראשה. מיוזעת קמעה נכנסה אל הרכבת ותרה אחר מקום פנוי וצנוע שבו חפצה. בסוף הקרון הבחינה מיכל במושב פנוי על יד גברת קשישה. היא ניגשה אל האישה ושאלה בנימוס אם תוכל לשבת לידה. הקשישה הנהנה לאות הסכמה בחיוך רחב. הרכבת החלה לנוע בקולה המוכר ומיכל הוציאה את ספרה והחלה לקרוא בו בשקיקה. הגברת הנחמדה שלצידה התעניינה לדעת מה שם הספר ומיכל ענתה בנימוס והוסיפה שזמן התרחשות הסיפור הוא בתקופת המחתרת קודם הכרזת המדינה. עיניה של הגברת הקשישה אורו והיא אמרה: "אם תרצי, אוכל לספר לך סיפור אישי". מיכל הנהנה בהסכמה והאישה החלה לספר:

הייתי נערה צעירה, ממש בגילך, כאשר הנאצים יימח שמם כבשו את ארצי והרסו כל חלקה טובה. אבי הטוב הורה לי ולאחותי הצעירה ממני בשנה להכין תיק קטן עם מעט מזון. לא הבנו למה, אך אבא ביקש ולא שאלנו שאלות מיותרות. לאחר זמן קצר היינו מוכנות. אני זוכרת הכל כאילו זה קרה אתמול. אבא ניגש אלינו וחיבק אותנו חזק בכל כוחו. הוא היה אבא חזק וחסון. לא הבנתי למה אני זוכה בחיבוק דוב אבהי שכזה, אבל נהניתי ממנו כל כך, ולדעתי גם אחותי הצעירה הרגישה כך. אמא ניגשה אלינו ונשקה על לחיינו, דמעות רבות זלגו מעיניה. אבא אמר שהנאצים מתקרבים לעירנו, והוסיף שהגיע אליו מידע שאוספים את כל היהודים, דוחסים אותם לרכבת ומסיעים אותם למחנות עבודה. אז עדיין לא הבנו שאלו מחנות השמדה. אבא אמר לנו שהוא ייקח אותנו אל היער ושם נמתין עד שתעבור הגזירה.

ברגליים רועדות צעדנו עם אבא לכיוון היער. כשהגענו אבא שוב חיבק אותנו חזק, ואני חושבת שראיתי דמעות בעיניו. הוא נתן לכל אחת מאיתנו תליון קטן עם תמונה של המשפחה שלנו ואמר שאם נרגיש בודדות נפתח את התליון, נסתכל בתמונה ונבקש מבורא עולם עזרה מכל הלב. כך נפרדנו מאבא ואמא, שתי נערות צעירות ביער הגדול. באותו רגע לא ידענו שלא נראה את הורינו שוב.

הלילה ירד. רועדות מקור חיפשנו מחסה, ולפתע שמענו רעש מחריש אוזניים של מנועי מטוסים. הפלישה הגרמנית לעירנו החלה. במו עיניי ראיתי איך הנאצים כותשים את עירנו. ארובות עשן היתמרו מעל הבתים. מרוב בהלה נסנו על נפשנו לתוך היער, מבולבלות ורועדות מפחד ומקור. לא ידענו לאן עלינו לפנות. לאחר שתש כוחנו עצרנו את ריצתנו במעבה היער. ביקשתי מאחותי הקטנה שנעצור ונחשוב יחד מה לעשות. אחותי הצעירה הציעה שנאכל דבר מה כדי לאסוף כח להמשך הדרך, ואני הנהנתי בהסכמה. אני זוכרת את אותה "סעודה" טעימה, הפעם האחרונה שטעמתי אוכל שאמא בישלה באהבה.

המשכנו ללכת עוד כמחצית השעה, ופתאום נשמעה צעקה: "עצור". עצרנו את הליכתנו בבהלה, ולחדרנו ראינו כלי נשק מופנים אלינו. באותו רגע חשבתי שהגיע סופנו. שני לוחמים ניגשו אלינו, אך מצורת לבושם ידעתי שהם אינם גרמנים. אלו היו פרטיזנים. לאחר חקירה קצרה הם הבינו שאיננו מסוכנות כלל ולקחו אותנו אליהם, למין בסיס צבאי קטן ומוסתר במעבה היער, שם קיבלנו לחם ומים. לא הסכמנו לאכול דבר מלבד לחם צר, מכיוון שהאוכל לא היה כשר. תמורת הלחם היינו מסדרות ומנקות את המקום, ואני אף השתמשתי בכישורי התפירה שלי והכנתי מלבושים לאותם לוחמים.

לאחר כמה ימים שוב נשמע רעש מחריש אוזניים של המטוסים הגרמניים. הפעם הם לא הפציצו את עירנו החרבה אלא את היער שבו היינו. הצוררים ידעו שלוחמי גרילה מסתתרים ביער והם השליכו את הפצצות בשיטתיות לאורך כל היער. אני זוכרת את הרעש העצום, את ריח אבק השריפה, את הבהלה ואת צרחותיה של אחותי הקטנה. הוריתי לה לנוס ולחפש מחסה ואני מצאתי נקיק סלע להתחבא בו. חיפשתי את אחותי כדי לומר לה שתבוא עימי אך היא כבר לא היתה לצידי.

לאחר שהמטוסים עזבו התברר לנו גודל האסון. רוב הפרטיזנים נפגעו באותה הפצצה, הבסיס הזמני נחרב לחלוטין והדבר הקשה ביותר- אחותי הצעירה נעלמה. חיפשתי אותה במשך שעות, צעקתי את שמה אך איש לא ענה. לוחם הגרילה שניצל מאותה הפצצה אמר לי שאם אני רוצה להישאר בחיים כדאי שאצטרף אליו ויחד ננסה להגיע לחוף מבטחים.

הרגשתי בודדה ואבודה בעולם הגדול. נזכרתי בחיבוקו של אבא ובדברים שאמר, שברגע שארגיש כך אסתכל בתמונה הקטנה שבתוך התליון, אתפלל אל ה' ואבקש עזרה. פתחתי את התליון ובפעם הראשונה מאז עזבתי את ביתי ראיתי את תמונת הוריי ואחותי. בכיתי מהתרגשות ומגעגועים וביקשתי מה' שיעזור לי וידריך אותי בדרך הנכונה. הסתכלתי בתמונה עוד רגעים אחדים ולפתע שמתי לב שחרוטות על התליון הקטן אותיות זעירות. התרגשתי. אימצתי את עיניי בניסיון לקרוא, ולאחר כמה דקות הבנתי מה כתוב ובכיי גבר. "את רוצה לראות מה כתוב, גבירתי הצעירה?" שאלה הגברת הקשישה את מיכל.

מיכל שהיתה שקועה בסיפור, התעוררה כמתוך חלום וענתה: "כן, בטח".

הגברת הקשישה הוציאה תליון עתיק מתיקה, פתחה אותו ואמרה: "תסתכלי, את רואה? הנה אבי מורי ואמי מורתי, זאת אחותי הצעירה והנה אני. עכשיו תחפשי את הכיתוב".

מיכל חיפשה אך לא מצאה דבר. הגברת עודדה אותה: "אל תתייאשי, תנסי". מיכל הביטה בריכוז בתליון, ולפתע הבחינה באותיות זהב זעירות: "ה' אחד ושמו אחד, אל תפחדי בתי הקטנה, עם ישראל לנצח". מיכל נפעמה. היא הרגישה צמרמורת קלה בידיה, ולאחר מבט נוסף בכתוב החזירה את התליון לגברת הקשישה. הגברת המשיכה בסיפורה:

מעודדת ומחוזקת המשכתי ללכת לצד הלוחם. לאחר שעות צעידה אחדות בשבילי היער, העזתי לשאול לאן מועדות פנינו, והוא אמר שננסה להגיע לעיר הנמל דרך היער, וכשנגיע נחפש אוניה העתידה להפליג מחוץ לגבולות אירופה. דבריו של אבי הדהדו בראשי וחשתי דביקות וביטחון בה'.

לאחר הליכה שנראתה אין-סופית, חשתי עייפות ורעב וכבר לא היו לי כוחות. הלוחם הפרטיזן ידע שאני יהודיה ולא אכניס פי כל מאכל, ולכן ליקט עבורי עשבים למיניהם ואמר: "תאכלי, זה יתן לך כוח". לתדהמתי אף הוא אכל מאותם עשבים ואמר בחצי חיוך: "מה את חושבת שאני אוכל לא כשר? גם אני יהודי".

חשתי הקלה עצומה, הרגשתי שה' מוביל אותי בבטחה ביער הגדול. הגענו לעיר הנמל. הלוחם ביקש ממני להמתין במקום מסוים והזהיר שלא אזוז עד שהוא יחזור. לאחר שעה קלה שב ואמר: "בלילה נתגנב לאוניית מסע העושה את דרכה למצרים". חיכינו לשעת כושר, הלוחם המיומן הוביל אותי אחריו ובלי שאיש ירגיש נכנסו לבטן האוניה. חשתי שה' הגדול פורש עלי את כנפיו וגורם לכך שאיש לא יבחין בנו.

"הכל בסדר גברת צעירה?" שאלה הקשישה הנחמדה. "את נראית קצת מהורהרת".

"שמי מיכל", ענתה הנערה כרבות, "את יכולה בבקשה להמשיך את הסיפור?"

האישה המשיכה: התחבאנו בבטן האוניה, בכוך סמוך לחדר המכונות, ומרוב פחד שיגלו אותנו לא הרגשנו ברעב. רק התפללנו שנגיע לחוף מבטחים בחיים. לוחם הגרילה, מושקה שמו, אמר פרקי תהילים בהתרגשות. הוא ידע את כל הפרקים בעל פה. הוא סיפר לי את קורות חייו הסוערים ואני סיפרתי את שלי. לאחר כמה ימים עגנה האוניה, שמענו את המלחים מדברים, ואני הבנתי את שפתם. הם אמרו שהאוניה תעגון בנמל יפו לצורך טיפול במכונות. התרגשות עזה פקדה אותנו. המתנו לשעת כושר לברוח מהספינה, ובחסדי ה', כמו שנכנסנו בלי שאיש ירגיש, כך נמלטנו בהיחבא אל חופיה של ארץ הקודש. שוב הרגשתי את אותה הרגשה נפלאה, שה' יתברך פורש עלי את כנפיו.

היישוב העברי בארץ קלט אותנו במהירות. מושקה, המיומן בלחימה, התגייס לאצ"ל. מפקדי המחתרת ניצלו את ניסיונו הרב, ועד מהרה הוא הפך למפקד שטח. לאחר שלושה חודשים נישאנו. החתונה היתה פשוטה, צנועה ושמחה. היתה בה שמחה אמיתית, לא כמו היום שהכל ברעש והמולה. השלטון הבריטי סייע לערבים והקשה עלינו את החיים, אך בחסדי ה' לאחר מאבק קשה הוכרז על הקמת המדינה. המלחמה שפרצה לאחר מכן היתה קשה. מושקה וחבריו התאחדו עם שאר לוחמי המחתרות לצבא אחד קטן ומאורגן, צה"ל שמו. "את מכירה את צה"ל, נכון?" פנתה האישה למיכל.

מיכל חייכה וענתה: "מובן שאני מכירה".

"תדעי לך, מיכל, שההתחלה היתה קשה. וכל מה שקרה מאז ועד היום הכל בהשגחה פרטית של ה', הפורש את כנפיו על עמו. ככה הגענו עד הלום. ומושקה שלי כבר לא לוחם, הגיל עשה את שלו", חייכה. "הו, מיכל המקסימה, הגענו ליעד ואני צריכה לרדת בתחנה".

מיכל הביטה מעבר לחלון ואמרה: "גם אני צריכה לרדת כאן. מרוב התרגשות מהסיפור לא הבחנתי שהגעתי ליעדי". השתיים עשו את דרכן אל מחוץ לתחנה. מיכל שאלה: "את גרה כאן?"

הגברת ענתה: "לא, אני כאן למטרה מסוימת".

"אפשר לשאול מה המטרה?" שאלה מיכל בנימוס.

"כן, בטח", ענתה הגברת בשמחה, "לפני עשר שנים ביקרתי ביד ושם ובסיום הביקור הגעתי למחלקת חיפוש קרובים, שבה אפשר להשאיר פרטים ולבדוק אם מישהו מחפש אותך או את מכרייך. הגברת הנחמדה ביד ושם תשאלה אותי ואני מסרתי לה את פרטיי ואת שם נעורי. לשמחתי התקשרו אלי שלשום ואמרו לי שיש אישה ניצולה ששם נעוריה תואם לשלי ומסרו לי את כתובתה".

מיכל ביקשה לראות את הכתובת וכשקרה את הכתוב עבר רעד קל בידיה. "את מכירה את המקום?" שאלה הגברת.

"כן", ענתה מיכל, "אקח אותך אל הכתובת הרצויה". לאחר זמן קצר הגיעו מיכל הצעירה והגברתה קשישה אל הכתובת.

"שלום מיכל", צהלו בנות הדודה הקטנות, ודודתה של מיכל חיבקה אותה בחום. מיכל שאלה אם אפשר לקרוא לסבתא מחדרה. סבתא של מיכל יצאה לכיוון נכדתה ועיניה פגשו בעיני הגברת הקשישה שעמדה לצידה. כן, הן זיהו זו את זו ברגע. ההתרגשות אחזה בשתיהן והן התחבקו ארוכות בבכי של געגוע. לאחר דקות של בכי והתרגשות הוציאו סבתא של מיכל והגברת הקשישה תליון קטן שלא מש מהן לרגע, ושתיהן אמרו בקול חנוק מדמעות: "ה' אחד ושמו אחד, אל תפחדי בתי הקטנה, עם ישראל לנצח!".

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.