מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: לכל אחד יש עולם אישי שלם ועשיר

פעם היינו רגילים לחלק את בני האדם לשני סוגים: אלו היצירתיים, שיודעים להעסיק את עצמם ביצירתיות ובתבונה, ולבנות בניות מושלמות מכלום. הכוונה לאלו שלא למדו מקצוע מיוחד בחיים, אבל נהיו בכל זאת סופרים או ציירים, או מצאו לעצמם מקור פרנסה אחר, מקורי, והכי מתאים להם.

ואלו שאינם יודעים יצירתיות מהי. לומדים לתואר כמו כולם, עובדים בעבודה ברורה וידועה מראש, ומרוצים מחיים "מרובעים".

הדבר תקף לא רק לגבי מציאת עבודה, אלא גם לגבי סגנון הורות.

ישנם הורים שאינם מחפשים ריגושים מיוחדים. אלו עובדים בעבודה מסודרת, מגיעים הביתה בשעה ידועה וברורה, סדר היום שלהם ברור וידוע בכל שנייה, והם לא אוהבים לשנות אותו לטובת כל שינוי שהוא. הורים אלו עמלים באופן תמידי בתוך הריבוע הידוע שלהם.

לעומתם, ישנם אלו שאינם יודעים שגרה מהי. הם פוסעים לעבודתם, אבל העבודה תהיה מגוונת גם בשעות וגם בתוכן.

הם שולחים ילדים ללימודיהם, אבל לא פעם ימצאו עצמם מוציאים אותם משם, כדי לנסוע לטיול בן יומיים. כל יום משתנה סדר הצהריים, אין לילה דומה לחברו.

והנה, בימי הקורונה, גילינו שגם ה"מרובעים" התחספסו לפתע.

זמן הקורונה גילה לנו, שבעצם, לכל אדם, באשר הוא, ישנו חוש יצירתי. השאלה אם הוא אבה להשתמש בו, או שהזניח אותו, כי הסתדר בלעדיו.

אותה אמא שהייתה רגילה לצאת לעבודה עם שחר, פתאום נשארת בביתה עם ילדיה ומעסיקה אותם בדבק ונייר, בונה יחד אתם הליקופטר מקופסאות ריקות של תבלינים ויושבת יחד אתם על הרצפה כדי לגרור רכבת מעלים.

וכיוון שהימים הולכים ומתארכים ושעות עיסוק הילדים מתרחבות – לא פלא שכל הורה הוציא עם רצונו ובלעדיו את חוש היצירתיות שלו מהבוידם והחל להשתמש בו.

מחשבת היצירתיות הלכה והתעצמה עם כל יום שחלף ועבר והשאיר את ההורים עם ילדיהם במלכודת שאין לה מוצא.

ללמדנו שבכל אדם ישנו החוש היצירתי, אבל יש כאלו שהוא מונח באופן תמידי על השולחן, ונעשה בו שימוש יום יומי, וישנם כאלו שאצלם הוא מונח בקרן זווית ורדום לו,  והוא נגלה ומתפתח רק במצבי משבר שכאלה.