מה קורה למתבגר שלנו, כשבמקום להבין אותו - אנחנו מאשימים אותו?

במאמר הקודם דיברנו על מעגל הקסמים השלילי, שבו התגובה השגויה של ההורים למצוקתו של המתבגר, מפורשת אצלו כחוסר הכלה והבנה וכתוצאה מכך הנער מתרחק יותר ויותר.

לפני שנדבר מה כן ניתן לעשות, חשוב שנדבר קודם על מה לא לעשות.

לא להאשים

כאשר הורה מנסה לחנך את המתבגר שלו ולגרום לו להשתנות בסגנון מאשים, בפנים זועפות, בגערות, במשפטים פוגעים או מזלזלים, "אני לא מבין אותך!", "אל תעזי לצאת כך לרחוב" ו"אתה מבייש את הבית אותנו", התוצאה לעולם אחת היא: המתבגר אוטם את האוזניים ואת הלב, לא מקשיב, מתנתק ומסתגר. מפנים ש"ההורים האלה לא יבינו לעולם את הקושי שלי! הרי הם בעצמם אומרים שהם לא מבינים למה אני לא יכול להתנהג נורמלי". ומאז, עוד הרבה לפני שהתחלנו לדבר, הוא כבר לא נמצא איתנו. "תעדכנו אותי כשסיימתם...", ונאחז חזק יותר ויותר בתוך הדעות והרצונות שלו בלא שום מוכנות לזוז מהם.

הרי אם נהיה כנים, האם אנו היינו מוכנים לקבל ביקורת, גם אם הדברים נכונים, כאשר היו מטיחים בנו את כל האשמה שבעולם? כשבמקום לדבר איתנו היו צועקים ומביישים? לו היו משדרים לנו בנוסף לכל, גם חוסר אמון וחוסר הבנה? האם היינו בכלל מוכנים להישאר רגע אחד במקום כזה, שיש בו אווירה קשה ודיכאונית כל כך, או שבאופן טבעי היינו מחפשים כמה שיותר לברוח החוצה ולבלות מחוץ לצומת העצבים?...

כעת נחשוב על המתבגר שלנו. בפרק זמן קצר יחסית מתחוללים אצלו שינויים אדירים, המצב שבו הוא נמצא מבלבל מאוד, לא בטוח בכלל שהוא עצמו מבין מה עובר עליו. ובמקום להכיל, לחבק ולדאוג, הוא מותקף. מאשימים אותו, משפילים אותו, צועקים עליו ומטיחים בו את כל ההאשמות שבעולם, מביעים חוסר אמון בו. כמה תסכול הוא חווה, איזה כאב עצום יש לו. "הרי אף אחד בעולם לא מבין אותי". הוא פשוט נמצא בחוסר אונים מוחלט.

ניתן להבחין בזאת ביחסו של המתבגר למצב, אף על פי שהמתבגר רואה את הסבל העצום שיש להורים בעקבות מעשיו, את התסכול והכעס, ולעיתים גם את איבוד העשתונות. אף על פי שהוא מרגיש את הדחיה והחשד שההורים שלו משדרים לו, במקרה הטוב, או את העוינות, במקרה הפחות טוב - לא רק שהוא לא מוכן לשמוע, להרגיע במעט או להשתנות, אלא הוא עומד בעוז על שלו, ולא מוכן לזוז אפילו לא במילימטר. וכששואלים אותו, "תגיד אתה לא רואה את הכאב של ההורים שלך? את הצער שאתה גורם להם?", הוא עונה רק דבר אחד - "ההורים שלי בכלל לא מבינים אותי, אם באמת הם היו מבינים אותי, הכל היה נראה אחרת".

הבה ונזכור כי אנו כאן "המבוגר האחראי", ועלינו מוטלת האחריות ליזום את השינוי.