שמעתם פעם על לעזור למישהו לעזוב אותך?

כדי שנוכל להבין את הדרמה, נתחיל במטאפורה הבאה: אחד מימי הבוקר החורפיים של אמא שחיתנה בן ובת באותה שנה. הטלפון מצלצל, ועל הקו הבן חזקי, החתן בשנה הראשונה לנישואיו, משתף את אמו בחוויית הקניה של הלחם והחלב שהוא קונה לאחר שסיים תפילת שחרית. "אוי, חזקי", נאנחת אמו המודאגת, "למה אתה צריך לעשות את זה? ועוד בקור הזה? הרי יש לך 'כולל' אוטוטו, באמת, היא (הכלה) לא יכלה לעשות את זה אתמול בערב במקום לדבר עם החברות בטלפון?". דקה אחר כך, מתקשרת הבת דבי, הכלה הצעירה, ומשתפת את אמה בחוויית ההמתנה על הספה בביתה החם, כשבחוץ גשום וסוער, לחלב שבעלה הצעיר מביא בעוד רגע מהמכולת בשכונה, כשהוא ללא מטריה ומעיל, כי הם נשכחו אתמול בהסעה של הכולל. "טוב מאוד שהוא ככה שומר עליך, שלא תצאי בקור. בחוץ הקור לא עושה הנחות. הנה אבא שלך שלשום יצא להוריד את הכביסה מהחבל, פחות מ-3 דקות הוא היה בחוץ. בואי תראי אותו מרותק למיטה עם תה דבש לימון וזנגוויל שבינתיים לא ממש עושים את העבודה", מוסיפה האם המודאגת, וחושפת: "אני עדיין לא יודעת אם כאבי הבטן שיש לו עכשיו זה מההתקררות, או בגלל יום שישי. ביום שישי עשיתי סדר במקרר, ביקשתי ממנו לטעום את הגבינה המלוחה שהתאריך שלה היה בפיגור של שבועיים, והוא טעם בכמות גבוהה כנראה, אני יודעת?".

טוב, בטח תגידו שזה סתם סיפור, כלומר: משהו שיכול לקרות בדרך כלל אצל משפחות שאתם אפילו מכירים, ואיכשהו מסתדרים עם זה, זורמים עם הנהר הזורם הזה, ולא בגלל שזה נכון, אלא בגלל שזה טבעי. אבל יש גבול לטבע הזה.

התורה מבקשת מאדם שנושא אישה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד). אם נשים לב, זו הוראה ברורה של התורה לעזוב, ועזיבה בלשון העברית מקבלת ביטוי במונחים הבאים: להניח, לנטוש, להרפות, לשחרר, להשאיר, להפקיר, לזנוח, לוותר; ללכת, להסתלק,להתרחק, לפרוש, להתפטר, לצאת; להיפרד, להתנתק, לנתק מגע. ובכדי שזוג יוכל לבנות את עצמו טוב יחד, הוא חייב להביא ליישום במונחים המודגשים בלבד, אבל אין סיכוי שזה יקרה אם אנו, כהורים, נפריע לזה לקרות.

לאחרונה הקשבתי לסיפורם של זוגות צעירים, שעוברים תהפוכות בחיי הנישואין שלהם, כספינה בלב ים סוער, העומדת בכל רגע להתנגש בקרחון. הנזק, ההרס, המפלה, הנפילה, הקריסה, הפורענות, האסון, האבדון, האובדן, השואה, וה... כל מילה שתגידו, הם תוצאה של התערבות, בחישה, בלילה, התמזגות, מהילה, עירוב, של הורים "דואגים", שמבקשים ודורשים ומעוניינים ומתעניינים בכל מיני נושאים ודרישות כאלו ואחרות, על חשבון שלום הבית של בנם או ביתם הנשואים.

דבר אחד היה לי ברור כבר מתחילת השיחה הכואבת עמם: שאותם הורים לא מודעים בכלל, ולא מעלים על דעתם את הנזק והחורבן שהם עושים. כי אם הן כן מודעים, אז הם מחריבים סדרתיים, משהו שקשה לחשוב שקיים אצל הורים ככל שיהיו. דווקא בגלל זה החלטתי ממש עכשיו, ליידע את ההורים מסוג זה, שלא יודעים את פרי מעלליהם בבית בניהם ובנותיהם, ואת הצער והדמעות והזעקה האילמת שלא נשמעת אצלם, אלא לאחר זמן בבתי הדין הרבניים, רח"ל.

אז אם חשבתם שאתם קוראים הכי טוב את הילדים שלכם, ומרגישים אותם, ומכירים אותם מספיק כדי לדעת בדיוק מתי אתם נקראים מציקים ושולטים בהם, אז זהו, שלא. כי הילדים שלכם יכולים להגיע אליכם לשבת מחויכים, אבל ביניהם ובתוך כל אחד מהם סורר מתח שניתן לחתוך בסכין. הם לא רוצים לאכזב אתכם, ולא נעים להם מכם שתדעו את המצב הקפוא הסורר ביניהם, בגללכם. זה קורה לאב צעיר שאבא שלו ביקש מיד לאחר לידת בנו, לקרוא לילד בשמו בשם ראשון. הכלה הצעירה (היולדת), שעדיין לא הספיקה לעכל את שם חמיה העתיק והמיושן, הכירה אותו אצל בנה הרך הנולד. ויכוח וריב על בסיס חודשי במשך חודשים רבים, כשמגיעים לנושא הזה בכל פעם בבית ההורים הטריים, במקום לאסוף רגעים של אושר ושל אהבה כיאה ללידה ראשונה. יש שישאלו על התנהלותו הרופסת וכושר ההנהגה של אבי הבן ללא פשרה ודיבור נכון עם אשתו היולדת, אבל ברור שמישהו הפריע לו לעשות זאת, וזה אביו בכבודו ובעצמו. נכון שאביו, הסבא, נהנה בכל פעם שקוראים לנכדו בשמו, אבל בינתיים, בבית, המחלוקת בעיצומה (חשוב לציין: שאין כאן כוונה להסיק נושא הלכתי מה ואיך צריך לנהוג, אלא רק להסביר לכל אב ואם רק איך למזער נזקים).

אז מה בעצם קורה כאן? מהיכן זה מגיע להורים, שלא נותנים לדורות הבאים אחריהם להתמקם, להתייצב, להצליח, לשגשג? שמעתי פעם משהו מעניין על אמא ברווזה. הברווזה, אם שמתם לב, לעולם לא מסתובבת לראות אם האפרוחים אחריה. היא שטה לה במים, והם אחריה על מלא. דווקא בגלל שברור לה שהם ילכו אחריה, אז הם אחריה. זו דוגמא שעוזרת לאמא להבין שאם הילד שלך, בדרך חזרה מהגינה אל הבית, מחליט לאתגר אותך ולעצור בצד הדרך, את כאמא לא צריכה לעצור, אלא להמשיך הלאה, והוא ירוץ אחריך בוודאות. אם תעצרי, הוא יבין את החשש שלך ויסמן אותו כחולשה, וישתמש בו כנשק להשיג את מבוקשו בפעמים הבאות. אני רוצה להסביר את זה בעניין שלנו: הורים יקרים ומודאגים, הכל בסדר עם הילדים שלכם. כמו שאצלכם כזוג הצעיר הכל היה בסדר, ולא אהבתם שמתערבים לכם או שואלם אתכם שאלות, בדיוק ככה גם הם, ואפילו יותר בדור הזה. תמשיכו הלאה, וממה נפשך: אם הייתם דוגמא טובה בחיי הנישואים שלכם לילדיכם, ממילא הם קיבלו את ההדרכה הטובה ביותר. ואם אתם חושבים שלא (כמו אמא של דבי המוזכרת לעיל), אז רק תתפללו, ואל תהרסו להם את האפשרות לא להיות כמותכם.