השבת איננה 'כלא' אלא ידידות ואהבה

השיר העתיק מתאר את ה'יהודים מצפים לשבת קודש', אין כונת המשורר רק לרוכל הסובב בעיירות כל השבוע ומצפה לשוב אל משפחתו ואל מנוחה קלה מן הנדודים, בעדכון לחיינו נאמר אין כונת המשורר ליהודי העמל כל שבוע בעיסוקיו או בפרנסתו ומצפה לסופשבוע, גם זו אמנם ציפיה לגיטימית אולם אין זו ציפיה ל'שבת קודש'... את הציפיה ליום מנוחה יכול לחוות כל אדם בעולם בו הסוציאליזם מחייב יום חופש לעובד, בדרך כלל בסופשבוע. (אכן גם זאת מתנה שזכה העולם בעקבות הערכים שהנחילה התורה...).

אולם באמת הציפיה היא עמוקה ונעלה מזו, אולי לא נוכל להגדיר אותה במדוייק אך רבים יכולים להעיד שאין זו רק הרגשה דקה של משורר, יש משהו קסום בשבת שלרבים מעורר ציפיה...

כך נאמר בפרשתנו 'ושמרו בני ישראל את השבת' הפירוש הפשוט של 'ושמרו' הינו כמובן שמירת ההלכה והימנעות מכל פרט של חילול שבת וזהירות ממנו, אולם המילה 'שמירה' בלשון התורה מבטאת גם 'ציפיה' כמו שנאמר בחלומות יוסף 'ואביו שמר את הדבר' ופירש רש"י שהיה מצפה לקיומו. לפיכך אומר האור החיים הקדוש – יש לנו לומר גם כאן כי 'ושמרו בני ישראל את השבת' מבטא גם משמעות של ציפיה... אין זה רק ציווי, אי אפשר לצוות על אדם לצפות למשהו שאיננו אוהב, לכל היותר אפשר לצוות ליצור מציאות שתגרום לציפיה ליום השבת. אולם רבים יוכלו לומר בכנות שהם מצפים לשבת – משהו קסום ואולי לא מוגדר... גם טעמם המיוחד של מאכלי שבת איננו מוגדר וכפי שאמר רבי לאנטונינוס לשאלתו מהו סוד הטעם הערב שבמאכלי השבת, 'תבלין יש לנו ושבת שמו'.

זוהי אכן 'מתנה' וכפי שאמרו חז"ל ששבת נקראת 'מתנה טובה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא' והוא רוצה ליתנה לישראל. ומי שיודע שאמורה להגיע אליו מתנה מיוחדת ובעלת ערך – מצפה לה... וכפי ששורר רבי אהרן מקרלין בשירו המקובל ברוב תפוצות ישראל שיר מלא ערגה, 'י-ה אכסוף נועם שבת'

בדרגה גבוהה יותר מתואר מצב הרוח היהודי (אשרי מי שזוכה...) על ידי אחיו של המהר"ל ב'ספר החיים'  כי ההרגשה הרוחנית והשמחה האופפת יהודי עם כניסת שבת, הינה בלי ספק 'ניצוץ האור והשמחה המבהיק ממקום שהנבואה יוצאת משם'.

טעם שבת

מי שלא טעם טעם שבת שואל איך יתכן שאדם יהיה כלוא כל היום? איך יתכן שיצפה ליום שהוא כה מוגבל, זה אסור וזה אסור..., אבל מי שחוה שבת אמיתית, מי שיש לו קורטוב מאותה הרגשה נעלית, יבין את האמור בזמירות 'מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה בכן נרוץ לקראתך בואי כלה נסוכה...' וכפי שתאר הרמב"ם את ההכנה לשבת בישיבה של ציפיה לקראתה כמי שיושב ומצפה לקראת המלך. השבת איננה 'כלא' אלא ידידות ואהבה, 'מנוחת אהבה ונדבה' 'מה ידידות מנוחתך...' - ולכן 'נרוץ לקראתך' ונאמר בואי כלה!

מהי אותה מנוחה של ידידות ואהבה? בשבת האדם יכול להגיע למנוחת הנפש, להרמוניה פנימית. 'אהבה' גימטריה 13 כמו 'אחד' כל אחדות שייכת למערכת האהבה, 'מנוחת אהבה' פירושו מנוחה של אחדות פנימית האדם נמצא באהבה עם עצמו ללא ניגודים וקונפליקטים.

המנוחה איננה רק פיזית, המנוחה איננה רק הסתלקות מטירדות היומיום - אם כי בודאי כוללת גם אותה וחייב אדם להתנתק מכל חיי המסחר ועסקי החולין כדי להגיע לאותה מנוחה פנימית, (ובעידן התקשורת שהפכה עבור רבים מאיתנו לאינפוזיה – קל להבין את ההכרח להתנתקות מוחלטת כדי שהאדם יגיע אל עצמו וזאת עוד בטרם יהיה בהרמוניה עם עצמו)  אולם בסופו של דבר מתנת השבת מאת ה' משרה על האדם המכין את התנאים לכך – מנוחה נפשית ורוגע פנימי שאין לו אח ורע, וזו רק נגיעה קטנה בטעם השבת...  ומי שזוכה לשעות איכות של לימוד תורה בלילות שבת הארוכים, או בשבתות הקיץ הארוכות יכול לטעום את הטעם שהרגיש דוד המלך באמרו 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' וכתב רבנו בחיי שלא נאמר כאן 'כל יום היא שיחתי' אלא 'כל היום' היום המיוחד שהוא השבת ובו אני מתענג כל היום על התורה וקירבת השם.

מורשת לדורות

כאמור בני ישראל מצפים לשבת, ונראה לומר כי רק כך ניתן לזכות להעתיק את חשיבותה לדורות הבאים ומתפרש ההמשך 'לעשות את השבת לדורותם ברית עולם' – בעקבות הציפיה לשבת...

ידוע כי מצב הדת באמריקה בשנות החמישים, היה בכי רע, המהגרים הרבים שהגיעו ממזרח אירופה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - כדי לצאת מן העוני והרדיפות שהיו מנת חלקם, נתקלו בקושי עצום בשמירת שבת.  כל מי שלא עבד בשבת פוטר מיידית מעבודתו, ורבים ראו בכך הוראת היתר של פיקוח נפש. מעטים שמרו על הנאמנות לשבת בכל מחיר. למרבה הפלא גם הם לא תמיד זכו שילדיהם יהיו שומרי שבת, והפליאה על כך הוצבה בפני אחד מגדולי הדור. איך יתכן שאל השואל – שיהודים שמסרו נפש על שמירת שבת לא זכו להעביר אותה 'לדורותם ברית עולם' - לעומת אחרים שכן זכו לכך מבין המהגרים?

התשובה כפי שנמסר היתה כך: אותו יהודי שישב בביתו בליל שבת אבל וחפוי ראש על שפוטר מעבודתו, וקונן 'מי יודע מה יהיה בשבוע הבא...', הנחיל בכך לילדיו את ההרגשה כי שמירת השבת מאמללת אותו ואת משפחתו, ובכן על אף שכרו הרב על מסירות נפשו – הוא לא יצר מצב שינחיל את השבת לדורות הבאים, היא נתפסה כגורם שלילי בחייהם... בעוד היהודי ששמח בשבת על אף הקושי, ישב עם בני משפחתו ושר זמירות ואמר לילדיו - אשרינו שזכינו לעמוד בנסיון, אשרינו שמסרנו את עצמנו לכבוד שבת הבה נשמח בה ונתענג במה שאפשר – הוא זה שנתן לילדיו את הטעם הנכון ואת היחס הראוי כלפי שבת. ונראה כי רעיון זה רמוז בפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' ושמרו לשון ציפיה כאמור, אז זוכים לעשות את השבת לדורותם ברית עולם...