סיון רהב מאיר: מה שאפשר ללמוד מהמשחק החדש, "וורדל"

סיפור מקסים ששמעתי בשבת: רב אחד הגיע לפני כמה שנים להרצות באלסקה הרחוקה, בבית ספר מקומי, על יהדות. בסיום ההרצאה הוא שאל: "האם יש כאן מישהו יהודי?". ילדה אחת קטנה הרימה את ידה ואמרה: 'אני'. הרב התרגש, אבל לא ידע מה לומר לה. הוא היה צריך למהר לטיסה שלו בחזרה, ומה הוא כבר יכול להגיד בכמה דקות, שייקלט בזיכרונה של ילדה שחיה במקום כל כך רחוק ומנותק? איך הוא יכול לקרב אותה אל מורשתה?

פתאום עלה לו רעיון: "את בטח יודעת", אמר לילדה, "שבכל יום שישי נשים מדליקות נרות שבת, לפני כניסת השבת. זה מתחיל באוסטרליה, ואז, כמה שעות אחר כך בישראל, בצרפת ובבריטניה, ורק שעות לאחר מכן בניו יורק. ובסוף בסוף – באלסקה. לאחר שבכל העולם כבר יש אור ושלום, כשנרות השבת כבר דולקים, העולם כולו מחכה לנר שלך. זה נר השבת האחרון שנדלק ומשלים את המשימה, להאיר את העולם כולו. מעכשיו, את תשלימי מעכשיו את המעגל הכביר הזה".

בפרשה שקראנו בשבת למדנו על הדלקת המנורה, ועל כך שכל אחד צריך להדליק את האש שלו בעולם. הרב היה יכול להגיד לה: "מה את עושה פה, באמצע שום מקום? אין לך סיכוי". אבל במקום זה, הוא נתן לה תפקיד ושליחות, להאיר את המקום שבו היא נמצאת.

כמה מילים מאוקראינה

הרב אברהם וחיה וולף, שליחי חב"ד באודסה שבאוקראינה, כתבו לי השבוע כך:"אנחנו נמצאים כאן בימים לא פשוטים, ואנחנו מודים לכולם על התפילות והדאגה. בכל מקום שבו אנחנו יכולים אנחנו משמיעים דברי חיזוק – בבתי הכנסת, בבתי הספר, ברשתות החברתיות ובראיונות טלוויזיה.

"כאן באודסה אנחנו דואגים כעת לבית היתומים, לניצולי השואה, לגני הילדים, לבתי הספר, לסטודנטים, ולכל 35 אלף חברי הקהילה בעיר, חלק מ-200 אלף היהודים שבאוקראינה כולה. הצטיידנו בשקי שינה ובמזון והכנו מקלטים, אבל אנחנו תקווה שלא נצטרך להשתמש בהם כלל. הלוואי שנוכל להתמקד רק בהכנות לאירוע המרכזי באמת – מסיבות פורים. אגב, הקונטיינר עם 14 טון מצות כבר בדרך... בעזרת השם.

"בגלל המצב, היו מי שהציעו לקבוע יום תפילה ותענית, אבל היום בערב אנחנו דווקא חוגגים, חוגגים יום ושמו 'פורים קטן'. כיוון שזוהי שנה מעוברת אז הערב, באדר א', חודש לפני פורים האמיתי שיחול באדר ב', נהוג לציין 'מיני-חג' ושמו פורים קטן. נוהגים להרבות בו בשמחה ובסעודה, ולהשמיט מהתפילה קטעים שמוזכרים בהם חטאים.

"השנה פורים קטן מספק לנו תזכורת היסטורית מצוינת. אנחנו מקווים שכמו במגילת אסתר, שם הכל נראה פסימי וחסר תקווה, גם כאן יתרחש 'ונהפוך הוא'. הרבי מלובביץ' נהג לומר על פורים קטן: 'זה הקטן – גדול יהיה', כלומר שכמו בפורים, גם ביום הזה נתבשר בשורות טובות בכל העניינים.

פורים קטן שמח, מאוקראינה".

במה את טובה?

"כמה פעמים בדקה תוכלו לקפוץ על רגל אחת?", שאל אבי אברהם את הבנות בסדנת "נפגשות". אבי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, התחיל לרשום את התשובות שהתקבלו: 20, 30, אולי 50... ואז השעון הופעל והבנות התבקשו לקום מהזום ולקפוץ במשך דקה. התוצאות היו מדהימות: 90, 100 וגם 120.

"אתן רואות? לפעמים אנחנו לא מעריכים נכון את היכולות שלנו", אמר אבי. במספר תרגילים הוא לימד אותנו להתמקד בחוזקות האישיות שלנו: "אנחנו מתעסקים המון בכישלונות, במה שאנחנו לא טובים בו, אבל פחות מלמדים אותנו לנתח את ההצלחות שלנו ולהבין איפה טמון הפוטנציאל שלנו, איפה נקודות הזינוק. כל אחת פה צריכה לדעת לענות על השאלה: במה את טובה?".

הנה שני ציטוטים שלמדנו על הנושא:

הרב ירוחם ליבוביץ' מישיבת מיר אמר לתלמידיו: "אוי לו לאדם שלא מכיר את חסרונותיו, כי הוא אינו יודע מה עליו לתקן, אבל אוי ואבוי לא לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו הוא לא מכיר".

רבי ברוך ממז'יבוז הסביר בצורה מעוררת מחשבה פסוק מפורסם מספר תהלים: "נאמר בתהלים 'לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו' – צריכים להודיע לבני אדם כמה גדול הוא הכוח שלהם. אנשים לא יודעים כמה כוחות וגבורה יש להם. זו מצווה להודיע להם וללמד אותם, כדי שידעו ויתחברו לתעצומות האלה".

תודה, אבי. וגם אתם מוזמנים לקפוץ במשך דקה על רגל אחת, ולבדוק...

על "וורדל" ועל הנביאים

זכיתי לדבר אמש בטקס משמח: הרבנית ד"ר עדינה שמידמן מארגון ה-OU יזמה לימוד של פרק ביום מספרי הנביאים והכתובים. כעת, כעבור כשנתיים, הסתיים הלימוד של כל הפרקים של הנ"ך (נביאים-כתובים), וכמובן שהוא גם החל מחדש. הנה מה שאמרתי שם:"יש משחק חדש שכובש את העולם: 'וורדל'. בכל יום צריך לנחש מילה אחת, תוך שישה ניסיונות. אפשר לשחק רק פעם אחת ביום, ובכל יום מקבלים מילה חדשה אחת, וזהו. מומחים מסבירים שהצלחת המשחק נובעת בדיוק מהעיקרון הזה: בעולם של ריגוש בלתי נגמר, של דופמין ואינספור הסחות-דעת, של גלילה אינסופית של הפיד, כאן יש משהו שהתגעגענו אליו – חוויה יומית מוגבלת, שאפשר לדבר עליה כל היום ולחכות לזו של מחר. אנחנו צמאים לזה. אולי זה גם הקסם של הלימוד היומי שכובש את העולם. אנחנו רוצים לחזור לשפיות, לסדר, להדרגתיות, לתהליך. לימוד יומי נותן לנו גם דופק וגם אופק.

אבל ללמוד את ספרי הנביאים והכתובים, זה לא סתם לימוד יומי, אלא לימוד של ספרים שרובנו לא מכירים מספיק, למרות שהם מדברים בדיוק אלינו ועלינו. חז"ל אומרים שלא כל הנבואות נכתבו בתנ"ך. לדבריהם, רק 'נבואה שנצרכה לדורות' נכתבה. היו כנראה הרבה דברים שירמיהו אמר, כאן בירושלים, אבל רק מה שהדורות הבאים, כלומר אנחנו, צריכים לשמוע – נכנס לבסוף לתנ"ך. כל פסוק בספרי הנביאים והכתובים לא נכתב סתם, אלא כי יש לו מה לומר לנו, היום".

לא כאן, לא עכשיו

מספרים על רב אחד, ששאלו אותו פעם מה דעתו על המהפכה הצרפתית. "מוקדם לדעת", הוא ענה, "עברו רק כמאתיים שנה".

בעידן המהיר והתזזיתי שבו אנחנו חיים, פרשת השבוע כוללת תזכורת חשובה: עם ישראל מחכה למשה רבנו מתחת להר סיני, אבל אחרי כארבעים ימים הוא מאבד את סבלנותו. אין לציבור כוח לחכות לעשרת הדברות, ללוחות הברית האמיתיים, ולכן הם ממהרים להכין תחליף מזויף – עגל הזהב. השורש של חטא העגל הוא אותו קוצר רוח, אותו רצון לקבל הכול כאן ועכשיו.

הרב יעקב גלינסקי נהג לומר שגם בימינו, לפעמים, "משה רבנו מאחר". לא תמיד התורה היא הכי מהירה וקליטה ונגישה. ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד פועלים בקצב האוטוסטרדה היומיומי. משה רבנו לא תמיד הכי שנון ומעודכן, אין לו פתרונות קסם נוצצים. ובניגוד לעגל הזהב, הוא לא מציע משהו מוחשי ונוצץ, אלא דורש מהעם לעבור תהליך רוחני ארוך.

מאז ועד היום, מסביר הרב גלינסקי, העם היהודי יספוג ביקורת על כך שהוא לא עומד במבחן הזמן, שעליו להשתנות ולהתאים את עצמו מהר למה שהציבור רוצה הרגע. וגם כל אחד מאיתנו, ברמה האישית, יכול להסתכל על הפרשה ולשאול: איפה בחיים שלנו אנחנו עלולים, בגלל קוצר רוח, לבחור בעגל זהב במקום בעשרת הדברות, בפתרון זמני ושקרי, במקום בדרך הארוכה והנכונה?