הצייר העולמי שמצייר באמצעות הפה: "הנכות היא לא בגוף, היא במחשבה"

ברגעים הראשונים שנכנסים לגלריה הצבעונית של יוחאי לוי, במושב פדויים, ניתן לחשוב שצועדים בתוך גן עדן מוריק ומלבלב. על הקירות תלויים עשרות ציורי נופים, כולם מצוירים בכישרון רב ובדיוק יוצא דופן. אין ספק שעומד מאחוריהם צייר עם נשמה מיוחדת. אבל הדבר המעניין הוא שיוחאי לוי אינו רק צייר מוכשר, אלא הוא גם משותק בידיו וברגליו. את ציוריו הוא מצייר באמצעות הפה, והוא נחשב לאחד מ-15 הציירים היחידים בארץ שמציירים בפה או ברגל.

תאונה שהתחילה בשטות

סיפור פציעתו של יוחאי התרחש לפני כ-35 שנה, בתאונת דרכים קשה שאירעה לו כשרכב על אופנוע. "התאונה הזו הייתה שטות אחת גדולה מתחילתה ועד סופה", הוא אומר, "אבל אני לא רואה טעם לפרט עליה, כי מה שמשנה זו התוצאה – פוניתי לבית החולים במצב קשה מאוד, עברתי כמה ניתוחים ואושפזתי בתחילה בטיפול נמרץ, לאחר מכן הועברתי למחלקה הרגילה ולשיקום של אחד עשר חודשים".

לוי מציין שכאשר הוא התעורר לראשונה אחרי הפציעה והבין שכל גופו משותק, הוא אמר שתי מילים: "אכלתי אותה". אבל במהלך התקופה הארוכה בה הוא שהה באשפוז, היה לו גם זמן לחשוב ולהעמיק יותר במה שקרה, להבין להיכן פניו מועדות, ואיך הוא מתכוון לחיות את החיים שנותרו לו, כאדם נכה ומוגבל.

"תמיד הייתי בחור מאמין", הוא מדגיש, "אבל לא היה לזה שום ביטוי מעשי. דווקא אחרי התאונה חוויתי חיזוק רוחני גדול מאוד. התחלתי להבין שזה לא מקרי שדווקא אני נפצעתי, והבנתי שיש כוח עליון שמלווה אותי והקב"ה פשוט בחר בי להיות קרוב אליו. אלו היו ימים בהם חיפשתי נואשות מישהו שילווה אותי ושאוכל להיתלות בו, וההבנה שיש ישות גדולה שאחראית על העולם, עשתה לי רק טוב. כך התחזקתי מאוד, ופשוט התחלתי להודות לקב"ה על כך שהוא אבא רחמן, והוא היחיד שיודע מה טוב בשבילי".

לצד זאת גם התחיל לוי לחשוב במה הוא יעסוק בחייו, מאחר שכל התכניות שהיו עד אז נגוזו והפכו לבלתי רלוונטיות. "תכננתי מלכתחילה להקים פינת חי במשק של ההורים שלי ולטפח את הרפת, אפילו שיפצתי את המקום, אבל שלושה ימים לפני שהבאתי את בעלי החיים התרחשה תאונת הדרכים. היה ברור שלא אוכל לממש את החלום ואדרש למצוא כיוון אחר בחיים".

בעודו מתלבט ושוקל לאיזה תחום הוא יוכל לפנות, במצב בו הוא מרותק לכיסא גלגלים ואינו יכול להזיז את ידיו ואת רגליו, הוצע לו כחלק מהשיקום לנסות לצייר באמצעות הפה. "מעולם לא אהבתי לצייר וגם לא התנסיתי בכך", הוא מציין, "האמת היא שזה גם בכלל לא משך אותי בהתחלה. אבל כשאתה נמצא במצב כל כך קשה בו אומרים לך שציור בפה יוכל לחזק לך את השרירים ולעזור לך – אתה מנסה אותו".

וכך אכן היה. לוי ניסה וגילה חוויה מעניינת מאוד. ככל שהוא צייר יותר כך הוא הרגיש עד כמה שהעיסוק הזה מוצא חן בעיניו והוא מתחבר אליו. ואז באחד הימים סיפר לו  מישהו על כך שקיים בארץ ארגון מיוחד של 'אמני פה ורגל', שמאגד תחתיו את האמנים המוכשרים ביותר בתחום, כולם נכים כמובן, ומאפשר להם לשווק את ציוריהם ואף להפוך את התחביב למקצוע.

"האמת היא", הוא אומר, "שבתחילה בכלל לא האמנתי לכך שיכול להיות ארגון כזה. חשבתי שצוחקים עליי, עד שהביאו אליי לבית החולים נציגים של הארגון, שהסבירו לי איך בדיוק הוא פועל, ועל כך שהארגון הישראלי הוא רק חלק מארגון גג עולמי שמרכז תחתיו כ-1000 ציירי פה ורגל, ברחבי כל העולם. הם הסבירו לי שכדי להתקבל לארגון אני חייב להוכיח את כישוריי ולהתאמן המון. כבר אז, באותם ימים שהייתי במחלקת השיקום, ידעתי שאני עומד להשקיע בכך ולהפוך את זה למקצוע של חיי".

הכל באמצעות הפה

מאז אותו יום ובמשך שלושים וחמש השנים האחרונות מצייר לוי בלי הפסקה. "זה לא קל בכלל", הוא מבהיר, "כי בעקבות הפציעה כל הנושא של הנשימה מאוד קשה לי, ובעוד שאנשים בריאים נושמים דרך הריאות, אני נושם דרך הסרעפת. זאת אומרת שכאשר אני מצייר אני בעצם עוצר את הנשימה. בנוסף, בגלל שהמכחול נמצא כל הזמן בתוך הפה, הוא מסתיר לי חלק מהציור, וקשה לראות את הפרספקטיבה. מידי פעם אני צריך שיסיעו אותי אחורה וקדימה בכיסא הגלגלים, כדי שאוכל לראות את הזוויות הנכונות של הציור. זה מאוד מורכב". יחד עם זאת הוא מדגיש שהוא למד שכל דבר שרוצים לבצע מבוסס על מיומנות, וככל שאתה מתאמן יותר זה מחזק את השריר ומאפשר לו להגיע לעוד ועוד יכולות.

"הכיף הגדול בציור הוא שיחד עם כל הנכות אני מצליח ליצור. זה מעמיד אותי במקום לגמרי אחר – אולי אני מוגבל, אבל יש דברים שאני יכול לעשות, והיצירה היא אחד מהם. אגב, אני משתמש בפה לא רק כדי לצייר, אלא גם כדי לבשל ולכתוב, ואפילו כדי לחתום על מסמכים. מבחינתי זהו תחליף לידיים". לארגון ציירי הפה והרגל התקבל לוי רק לאחר כשלוש שנים של אימונים, ומאז הוא משווק את ציוריו בארץ ובכל רחבי העולם.

"אני חייב לציין שהיכולת לצייר גם גרמה לי להאמין יותר בעצמי, ולדעת שאני יכול להגשים את החלומות, ושום דבר לא יעצור אותי",  מדגיש יוחאי. בין היתר הוא מספר שזה הוביל גם להגשמת חלומו הגדול ביותר – להינשא ולהקים בית בישראל, יחד עם אשתו שהינה בעלת סיפור חיים מרתק משל עצמה. יחד הם מגדלים את בנם שכיום בן שש.

"זכיתי להקים משפחה מדהימה", הוא אומר בהתרגשות, "אשתי יראת שמיים, מסורה מאוד ועוזרת לי בכל מה שאני צריך, ממש אשת חיל. גם הבן שלנו גדל אל תוך עולם של התחשבות ונתינה. הוא בעצמו יודע לגשת אליי ולשאול אם אני צריך משהו, הוא אפילו עוזר לי לאכול, ויודע גם להתבדח ולבקש ממני שאשחק אתו בכדור, למרות שברור לשנינו שאני לא ממש יכול לעשות את זה...

"החיים שלי מאושרים", מדגיש לוי, "וזה מגיע רק בזכות דבר אחד – אני מעדיף להסתכל על החיים ולא על הנכות. אני לא מתעלם ממנה, גם אי אפשר להתעלם, אבל גיליתי כבר מזמן שאם אתה מתמקד כל הזמן בנכות שלך, אז אתה בעצם חי אותה, ולחיות עם מגבלה זה לא נעים. אז אני מעדיף פשוט להסתכל על דברים אחרים שיש לי בחיים, ולדעת שהחיים שלי לא מורכבים מהמגבלה, אלא ממה שאני בוחר לעשות איתה".

וכאמור, הוא בוחר לעשות הרבה מאוד. בין היתר הוא מציג את יצירותיו לפני קבוצות גדולות שמגיעות במיוחד לדרום כדי לצפות בהן. "באות לכאן כיתות מבתי ספר וקבוצות של חיילים, וכן אנשים פרטיים וגמלאים, וכל מי שמתעניין ביצירה. בנוסף, אני גם יוצא להרצאות בכל רחבי הארץ, ומשתף בסיפור שלי את כל מי שרוצה לשמוע".

לדבריו, אנשים תמיד נדהמים כשהם רואים אותו מצייר באמצעות הפה. "בכל פעם מחדש אני מנצל את ההזדמנות כדי לומר להם – 'אין שום הבדל ביני לבינכם. כי הנכות לא מתחילה בגוף, אלא בראש. אני אמנם נכה ומוגבל, אבל לא מתייחס לעצמי כנכה, בעוד שיש אנשים שהגוף שלהם בריא, אבל במחשבה שלהם הם נכים. הכל מתחיל במחשבה שלנו, וכשנלמד לנצל את המתנות שקיבלנו מריבונו של עולם, נזכה כולנו לחיים מאושרים".