רוחות מלחמה מנשבות | מה פוטין רוצה מאוקראינה? הרבנית ימימה מזרחי במסר חזק

באחת הפעמים שהייתי באומן, ירדתי למטבח בשעת לילה מאוחרת ובמטבח היתה סבטה, אישה מבוגרת מאוד עם עברית טובה. אמצע הלילה במטבח באומן, אני רואה את סבטה חותכת תפוחים לפרוסות דקות דקות דקות, שקופות.

- סבטה, מה את עושה?

- קונפיטורה (ריבה) למלחמה.

- איזה מלחמה? לא ידוע לי...

- בן שלי חייל.

- אבל למה? אין עכשיו מלחמה.

היא הסתכלה עלי בעיניים חכמות ואמרה לי במבטא רוסי כבד: "מי שהיית פעם שלו, ירצה אותך עוד הפעם מתחת נעליים שלו".

אמרה והמשיכה לעשות קונפיטורה, למלחמה.

היא התכוונה, כמובן, לאמא רוסיה. ואני עד עכשיו לא הבנתי אם התובנה שלה היא פוליטית או חברתית, אבל היא נתנה לי שיעור לחיים: "מי שהיית פעם שלו ירצה אותך מתחת לנעל שלו".

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשרוחות מלחמה מנשבות בעולם. זה פוטין, אדם שיש לו מדינה ענקית וחזקה, אבל אוקראינה הייתה פעם שלו. והיא מתחילה לתפוס סימני עצמאות ומערביוּת וזה לא מוצא חן בעיניו בכלל.

אחשוורוש, יש לך 127 מדינה. אז יהודי אחד מסכן מראה סימני עצמאות, אֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים^[1] - די. כָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי.^[2] לא שווה לי כל מה שיש לי. אני חייב או להרוג אותם, או שהם יהיו בדיוק כמוני.

אני לא בזה ליצר הזה. הוא הכי אנושי. כָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, להתגבר על אבדה גדולה זה מאוד כואב.

זה בדיוק הכאב של "פורים קטן". היה בו חג! הגמרא בירושלמי אומרת שבמקור, סיפור מגילת אסתר התרחש בשנה מעוברת באדר א'. בעבר, בשנים מעוברות חגגו את פורים האמיתי באדר א'.^[3] אז זה באמת היה שלי! החתן המתוק הזה שרק חיכית לו, והיום הגדול מגיע, ויש חופה, אבל לא את עומדת תחתיה, והכוס נשברת, והכל נשבר. כמו לוחות הברית שעל שבירתם אנחנו קוראים השבת בפרשתנו, כי תשא. וכי לא תרצי לנקום? וכי לא תרצי לכעוס? זה היה שלך!

לכן, השבוע הזה תמיד יכיל פוטנציאל מלחמה, ה' ישמור. ואלה מלחמות מטופשות. מלחמות של אגו, של קנאה.

ובאומץ אינסופי אומר משה רבנו לקב"ה: אתה צודק. הם היו שלך, הם הלכו ממך ועשו עגל ואמרו "אֵלֶּה אֱלֹהיךָ יִשְׂרָאֵל".^[4] אבל אל תנקום עכשיו! אל תילחם עכשיו! נכון, זה נורא כואב כשילד מתרחק ומתנהג באופן בוגדני, כי הוא שלך! זו הייתה בתי וזה היה בני. אז מה תעשי עכשיו, מה? תנקמי? תילחמי? אנא, ה', אל תנקום עכשיו.

וכותב האור החיים הקדוש במילים קסומות ואמיצות: "ובאה התשובה של משה [...]. שהראהו צערו על הדבר באומרו 'וַיְחַל מֹשֶׁה'. ולזה אמר לקב"ה: 'לָמָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ?'^[5] פירוש, למה לא מצאת תיקון לדבר אלא חרון אף? כְּלֵךְ לדרך זו – והוא בחינת הריצוי.^[6]

בעצם משה רבנו "מציג" לקב"ה אופציה אחרת. לא חייבים נקם כשמישהו עוזב אותך. לא חייבים להחזיר אותה "מתחת נעל שלך". יש אפשרות נוספת: ריצוי. תִּתְרַצֶּה. אפשר לחכות לשעת רצון, שהם פשוט ירצו לחזור אליך.

זו התובנה החכמה ביותר. זה לימוד ענקי.

וַיֹּאמֶר ה', וזה כואב, מאד: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".^[7] נכון, כבשו לי אותם. אני אחכה שיחזרו. לריב עכשיו ולכבוש אותם בכוח רק יגרום למלחמה עם כל כך הרבה כאב מיותר.

פורים קטן הוא יום לשְׁבּוּרִים וּשְׁבּוּרוֹת ב-ב' רבתי. זמן של שבירה, זמן שהתרוקן מנכסיו. אז אפשר להיות פוטין כשלוקחים ממך משהו יקר, אבל יש לנו עוד אפשרות: "אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים".^[8] אפשר לשלוט בדחף הנקמה, לחכות, להתרצות.

ויהי רצון שכל מה שאבד, שכל מה שנשבר, ישוב. שנזכה.

מקורות ומראי מקום:

[1] אסתר ג', ח: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".

[2] אסתר ה', יג: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ".

[3] תלמוד ירושלמי, מגילה א, ה'.

[4] שמות ל"ב, ד: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

[5] שמות ל"ב, יא: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה".

[6] אור החיים, שמות ל"ב, י.

[7] במדבר י"ד, כ.