בין ציפייה למציאות: למה אנחנו כועסים?

הילד שפך את כוס החלב על הבגד והרצפה, אמא כועסת. נערי השוליים בשכונה כיסו את המדרכה בקליפות גרעינים והשחיתו רכוש, התושבים זועמים. התלמיד מתפרע ולא מאפשר לחברים להקשיב, המורה מתרגזת.

כעס עולה בנו כשלדעתנו המציאות הייתה צריכה להיות שונה. כשאנו מצפים למציאות מסוימת, והנה מה שקורה בפועל שונה ממה שציפינו (חישבו על סיטואציות שגרמו לכם לתחושת כעס, וראו כמה זה מדויק ונכון).

קראתי מחקר מעניין שטוען כי ישנן תרבויות נידחות רחוקות, בהן המבוגרים לא כועסים על הילדים בכלל. ואם מבוגר מתרגז על ילד, זה נחשב לשטות ומעורר גיחוך בקרב המבוגרים האחרים. ולמה? האם זו עבודת המידות? ממש לא. פשוט, הציפיה שלהם מהמציאות שונה. הם יודעים שילד מלכלך. הם יודעים שזו הדרך שלו להכיר את העולם ולתרגל משימות עד שילמד לבצע אותן בצורה נכונה. הם באיזה שהוא מקום מצפים שלילד הקטן תישפך כוס החלב, כך שכשהכוס נשפכת, הם לא מופתעים ומתאכזבים, אלא פשוט מנגבים את השלולית ומסבירים לילד שוב איך מוזגים בצורה נכונה.

למעשה, אף אחד מסביבנו לא מתנהג בצורה מכעיסה סתם כך בשביל לעצבן. לפעמים אנשים לא שמים לב ולא מתכוונים. לפעמים אנשים לא מסוגלים לנהוג אחרת מכל מיני סיבות, ולפעמים אנשים פשוט טועים. זה חלק מהחיים.

הבה נזכור שבן או בת הזוג שלנו לא מלאכים, הילדים שלנו לא מלאכים, ואפילו ההורים שלנו לפעמים עושים איתנו טעויות (- והמשפט הזה מיועד בעיקר לבנות העשרה שמציצות במדור ובדרך כלל שוכחות את זה...).

כשהתושבים יבינו שנוער משועמם שמשוטט ברחוב, הורס ומשחית כי אין לו משהו טוב יותר לעשות, כשהמורה יבין שתלמיד עם לקות למידה לא מסוגל לשבת, הם יְצַפּוּ מראש שזו תהיה ההתנהגות. באופן כזה, הכעס מתחלף במחשבה יעילה יותר - מה אפשר לעשות כדי שבפעם הבאה הדברים ייראו אחרת?

כמה נפלא.