למה אנחנו חייבים לדבר עם הילדים שלנו על מוגנות – ולא להשאיר את העבודה לאחרים?

"אני לא מאמינה בהרצאה להורים, לא סומכת עליהם שיעבירו את זה לילדים כמו שצריך, אני רוצה שאתה תעביר סדנת מוגנות לילדים בתוך תלמוד התורה", כך אמרה לי לאחרונה גורם קהילתי שביקשה להזמין סדנת מוגנות. אני שמח לעבוד עם ילדים ואשמח לעשות זאת ברצון, אבל בכל זאת אני מרגיש שזה לא נכון.

אנחנו יודעים ומרגישים כמה נושא המוגנות או הפגיעות המיניות הוא "פיל גדול" בחברה הדתית / החרדית. לא נעים לדבר על... חוששים לדבר על... פוחדים מפגיעה בערכי הצניעות, מרגישים שהעיסוק בזה מוגזם ומופרז. מסיבות כאלו ואחרות הנושא נדחק מבחינה ציבורית, וקשה למצוא באופן נרחב אנשים שמסוגלים לדבר על כך בביטחון. הבקשה של אותה מנהלת קהילתית אינה חריגה. בתקופה האחרונה פנו אלי כמה וכמה גורמים שעובדים עם ילדים (בתי ספר ומתנסי"ם קהילתיים), וביקשו בקשות דומות. אז מה הבעיה? בקשה מבורכת, לא?

איך זה קורה?

נתונים סטטיסטיים עדכניים מראים שקרוב לחצי מהילדים שנפגעים (41%) יפנו לעזרה ויספרו על כך רק לאחר עשר שנים ויותר (על פי דו"ח איגוד מרכזי הסיוע ,2021). אחת הסיבות שבגללן ילד שנפגע שומר את הפגיעה בסוד שנים רבות, היא בושה. בושה לא רק ממה שנעשה לו, אלא בכלל בושה לדבר על נושא כזה שלא מדברים עליו בשום מקום. ילד כזה עלול להרגיש חריג ("אולי זה רק אני חושב ככה"), עלול לחשוב שאולי הוא רק מדמיין שזה קרה. הוא מתבייש לשתף ברגשות האלו כי הוא לא רגיל לדבר על זה, ומעולם לא שמע מישהו שמדבר על זה. במאמר למה לא יעזור רק ללמד את הילדים על מוגנות דיברתי על הצורך בשמירת ערכי הצניעות שלנו כחברה דתית, וגם כאן אני לא חושב שנכון לפרוץ את כל החומות ולדבר באופן פומבי ובוטה עם ילדים על דברים שהצניעות יפה להם. אבל בכל זאת, נדרש איזון עדין בין הצורך להגן עליהם מפגיעה לבין ההגנה עליהם ממידע לא מתאים מבחינה דתית.

אז איך עושים את זה?

כדי להגדיל את הסיכוי שהילדים שלנו יוכלו לפנות למבוגרים סביבם ולשתף אותם במקרה של פגיעה, ח"ו, יש צורך שהנושא יהיה מונח על השולחן באופן תמידי. לא מספיק להרצות לילדים על גבולות הגוף ושהוא צריך לפנות למורה או לאמא במקרה הצורך. אם הוא ירגיש שזו בושה לדבר על כך, הסיכויים גדולים שלא ידבר. אם אנחנו, המבוגרים שמסביבו, חוששים ללמד מוגנות, זו האווירה שבה הילד גדל. הוא יכול להבין שזה נושא חשוב, אבל כזה שכולם מתביישים לדבר עליו. אולי אנחנו לא יודעים באמת מה לומר להם, אנחנו חוששים לפתח להם דמיונות ואולי גם להרוס להם את התמימות והצניעות, במקרה כזה קל לנו יותר להביא מישהו חיצוני שיעשה זאת עבורנו. אבל האם בצורה הזו נשיג את המטרה?

הרי מה אנחנו כהורים באמת רוצים?

אנחנו רוצים שאם חס וחלילה מתרחשת, פגיעה שהילדים יבואו לשתף אותנו כבר בפעם הראשונה. ואיך הילד יבוא לשתף, אם מעולם לא יצרנו איתו שיח כן ופתוח סביב הנושא הרגיש הזה, כאשר רק אנחנו כהורים יכולים לייצר את המרחב האינטימי הזה מולם?

אין ספק שמנחה מיומן לילדים ידע איך להעלות את המודעות אצל הילדים, וזה יעזור, מן הסתם, לאמיצים שבהם. אבל לחלק מהם עדיין יהיה קשה לשתף בעת הצורך, ובמיוחד כשכולם חוזרים לשגרה והסדנה היפה שהייתה בתלמוד התורה לפני שנה כבר נשכחה. אנחנו לא רוצים שבמקרה פגיעה, הילד שלנו יחכה לאותו מרצה נחמד כדי לשאול אותו אם זה בסדר שהחבר שלו נגע בו כך או אחרת.

אז מה אנחנו, כהורים מודאגים, יכולים לעשות?

אפשרות אחת היא לבקש. להעלות את הצורך מול מסגרות החינוך, לבקש מהם לדבר על מוגנות עם הילדים גם בבית הספר. ככל שנדבר על זה יותר, ככל שנעלה את הצורך מולם, ככל שיותר הורים ידרשו זאת - זה יחלחל למקומות הנכונים.

האפשרות השנייה והחשובה יותר היא לקחת אחריות על ילדינו. לא לצפות מאחרים שיעשו זאת: לא מרצים, לא מורים ומורות ולא מנחות סדנאות. אנחנו צריכים ללכת לסדנאות מוגנות, ללמוד על הנושא, לעבוד על ההדחקה שלנו אותו, להתעמת עם הפחד, להתעסק בו ולראות ש"הפיל" אינו גדול כמו שחשבנו, ושאפשר לעשות זאת בפשטות בלי לפגוע בערכים החשובים לנו.

והדבר האחרון והחשוב ביותר, לא להסתפק בפעם אחת. בכל תקופה לחזור ולשנן את כללי המוגנות עם הילדים. המטרה היא לא רק שידעו אותם, אלא שהנושא יהיה שיח קבוע בבית. כדי למנוע מהילד שלנו לשמור סוד מפחיד מאיתנו, אנחנו צריכים לייצר לו את האווירה הפתוחה בבית. לדאוג שירגיש בטוח לשתף ולדבר איתנו על דברים שאולי לא מדברים בחוץ. וזה יקרה רק אם אנחנו, ההורים, נתנהג באומץ ובאחריות מולם.

ליאור סיונוב הוא רב קהילה בחולון, ופסיכולוג בהתמחות חינוכית.