מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: אין לאן למהר!

רגע, חבר, לאן אתה ממהר?

מאז שהגיע הקורונה ואיתה הסגרים, אין בעצם לאן למהר.

לפני בואה, הייתם שומעים כל הזמן אנשים שטוענים שהם ממהרים:

"אני חייב לרוץ, סוגרים את החנות!",

"אני ממהר לאוטובוס, שלא יברח!",

"אני אצה רצה לעבודה, מאחרת לכתה!",

"אני ממהר לדואר, יש לי  תור!".

 מאז בוא הקורונה אין לאן למהר.

הבית מלא במוצרים, אין סיבה ללכת לקנות.

האוטובוס בחנייה כבר כמה ימים, סגר מלא. אין יוצא ואין בא.

מי בכלל מאחר לעבודה?

הלוואי שהיה לאן ללכת. בינתיים הכול מושבת.

תור לדואר? – הדואר סגור על בריח, אין קבלת קהל.

האנשים ברחוב מתנהלים בעצלתיים, לא תשמעו איש אומר: "אני ממהר! סלחו לי!".

מאז הקורונה אנחנו עושים הכול לאט.

האמת, למדנו להיות עצלנים במקצת...

אני מסתכלת על עצמי: פתאום לא יוצאת להרצאות, לא למפגשים ולא לסדנאות.

כל הקהל שלי נשאר בבית ולא יוצא גם הוא.

פתאום לא שומעים את המשפט: "נו, בוא כבר, אני ממהר!",

כי יש זמן בשפע ואין לאן למהר.