המכתב של צדוק ושל שירה: איך פספסנו את החיים?

היי שירה,

זה אני, צדוק.

כשחשבתי על זה לעומק,

הבנתי שאני סמרטוט.

את לא רואה אותי כבן אדם. את חושבת שאני כלי בשבילך לריפוד החיים. הכסף שאני מכניס מהעבודה הקשה שלי הולך ברובו על רצונות אישיים שלך ובזבוזים. אין לי זכות לבקש, אפילו ברמז, שתראי אותי ואת צרכי, כי אז הדמעות שלך הופכות אותי לבעל רומס ולא מתחשב. הבית מעוצב כפי שאת רוצה, הילדים לבושים בבגדי היוקרה שאת קנית מכסף שעבדתי עליו קשה מאוד, ולומדים במוסדות שאת  החלטת עליהם. אפילו מקום המגורים שלנו... את יודעת הרי שלא נוח לי לחיות בתוך הסינר של אמא שלך, אבל אין לי ברירה. אחרת, לא תפסיקי לבכות ולספר לכולם, ובעיקר לי, עד כמה אני לא מבין ולא מתחשב.

את אומרת לי בכל פעם ש"באתי לא מוכן לחיי נישואין". שאני לא יודע מה זו אישה. שאם רק הייתי יותר בוגר, אם רק הייתי עוצר שניה להקשיב לך, אם רק לא הייתי אנוכי כל כך, ועוד ועוד, מילים כדרבנות מצליפות בי ללא רחם.

אני סופג ושותק, ושוב שותק, ומרצה אותך ומביא לך, קונה לך ומפרגן לך, ואת? דואגת כל העת להסביר לי באלפי דרכים כמה זה לא מספיק, וכמה אני לא מושלם.

למה בכל זאת חייתי איתך עד היום? כי אני רואה בכל ההתנהגות הזו מצוקה גדולה שלך. אני לא באמת נפגע. אני יודע בעצמי עד כמה אני טוב ובעל מקסים. ואפילו על הדרך, מצליח לראות את הצורך שלך בי ואת הרצון שלך להתמלא ממני ומאהבתי. זה ממלא אותי ונותן לי המון כוח להמשיך. בפשטות, אני אוהב אותך. אני לא לקחתי כל חיי לרגע אחד את מילות הביקורת שלך כעלבון. להיפך, ראיתי את שירה האוהבת וכרוכה אחרי, את שירה שרוצה להתמלא ממני, את שירה המוצלחת והטובה שקשה לה, וצריכה שאהיה איתה ולצידה. לקחתי את הביקורת אלי ובחנתי אותה תמיד. איפה אני יכול יותר להיות בשבילך? איפה עוד יותר אפשר לשמח אותך?

אז למה לא אמרתי לך את זה עד היום? אולי כי פחדתי שאם "נפתח את הקלפים" יתברר שהביקורת שלך באמת באה להשפיל אותי? אולי כי ידעתי שכשאני לצידך אין צורך להעמיד לך את התנהגותך במראה, כי אני סובל ומקבל הכל באהבה. אבל עכשיו, כשאינני כאן, כדאי שתדעי שאפשר פשוט לבקש אהבה בצורה אחרת, כי לא כולם יהיו כמוני. בגלל שאני דואג לך, אני חושב שכדאי לך לראות את הדברים גם ממבט של אדם שאולי יכול גם להיפגע מהדרך בה את מבטאת אהבה, ולהיות מודעת לזה יותר.

ואולי כי רציתי שתדעי עד כמה גדולה אהבתי אליך, ולא תכעסי עלי יותר...

אוהב אותך לנצח,

צדוק.

*

שירה סיימה לקרוא את צוואתו של בעלה המנוח, והרגישה שהיא הופכת לשלולית מרוב בכי.

הדרך היחידה שלה לנקז את הרגשות לאיזשהו מקום מעשי, היתה לכתוב בחזרה.

צדוק שלי, האהוב והיקר.

לא יודעת אם בעולם הנשמות תוכל לקרוא, אבל מאמינה שמישהו שם יתנדב להקריא לך...

אתה מלך.

באמת. אתה האדם הטוב ביותר שיכולתי לבקש לי בחיי.

כמות המילים הפוגעות שספגת בשקט, היו מוציאות כל אחד אחר משיווי המשקל. אבל אתה בטון יצוק של אהבה כלפי, והאהבה שלך היא הדבר הקיים ביותר, גם אחרי לכתך.

אבל צדוק שלי, אם כבר אתה מוכן לקבל תמיד ביקורת, אז הנה יש לי עוד אחת... אולי בעצם זו כבר לא ביקורת, אלא שיתוף ברגשותי כעת.

אני קוראת את מכתבך, ומרגישה את פספוס החיים.

תן לי ללמד אותך משהו: נכון שכל הביקורת שלי היתה בשביל לקבל עוד קצת חום ואהבה ממך. אתה קראת אותי נכון. אבל ישנו עוד שלב: כשאתה רואה שהביקורת שלי רק ממשיכה כל העת, ואינני באה על סיפוקי, אף על פי שגרנו ליד ההורים שלי על אף רצונך, ולמרות הבזבוזים היקרים שלי ולמרות ולמרות ולמרות, אז אולי היתה דרך אחרת. הדרך הזו אולי היתה שאקרא, או לפחות אבין את תוכן המכתב הזה שלך, לפני כמה שנים...

כשאני זקוקה לך ולחום שלך, אתה חייב להפסיק להאמין לי שאם לא תילחם בי ואעשה ככל העולה על רוחי, זה ימלא אותי בחום.

צדוק, זה הפך אותך בעיני לאדיש ולא אכפתי. ניסיתי כל העת "לעורר" אותך לאיזשהו עימות, למשהו שארגיש שחשוב לך ותדבר איתי על זה. רציתי לראות שאתה מבין שאני צריכה אותך, ולא את הוויתור שלך.

אני לא ידעתי לבקש, אף על פי שאתה הבנת היטב את העומד מאחורי התנהגותי, ואתה, ככל הנראה, אף על פי שידעת והבנת אותי, לא ידעת איך לתת. לא ידעת לכתוב לי את המכתב הזה, לא כצוואה, אלא כמכתב של אדם חי, שלא מפחד ממני, ומבקש את עזרתי בתרגום נכון של המסרים והבקשות שלי.

כמה חבל, צדוק.

אני בוכה על כל אותם שעות וימים וחודשים בהם הרגשתי בודדה רגשית, שבעלה האדיש נותן לה לקנות ולגור ולעשות מה שהיא רוצה ואיפה שהיא רוצה.

לא ידעתי, צדוק שלי, שאתה כל כך אוהב אותי.

איך פספסנו את החיים?

תבטיח לי שיום יבוא ונדבר על הכל גלוי.

אוהבת אותך בחזרה,

שלך,

שירה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי.