אפרת ברזל מתכוננת כבר עכשיו לפורים שלה, הרציני, החשוב

את הטור הזה התחלתי לכתוב חמש פעמים.

פעם אחת התחלתי והפסקתי כי מישהו קטן קרה לי לבוא לעזור לו באמבטיה.

פעם שניה התחלתי והפסקתי כי היה טלפון ממש לא חשוב, אבל עניתי, כי אני אדם נחמד בעקרון, וגם לא בעקרון.

אני אוהבת אנשים. אני אוהבת להקשיב להם. אני אוהבת לשמוע את הקולות שלהם וגם את הקול הפנימי שלי מגיב, כשהם מדברים את הקול שלהם.

אני אוהבת להקשיב לא רק למילים היוצאות מפיהם אלא גם לטון הדיבור, להפסקות, לדמעות, לכחכוח בגרון, לשקט, לתהייה, לדאגה, לפחד, לחרדה, לספק, לבלבול.

אני מרשה לעצמי לפעמים גם להתבלבל יחד איתם.

פעם שלישית התחלתי לכתוב, ונהיה ערב, ואיתו כולם נהיו רעבים.

פעם רביעית התחלתי לכתוב ולא זכרתי מה בעצם אני רוצה להגיד.

הפעם החמישית שהתחלתי לכתוב היא עכשיו, ועכשיו אני ממש בסדר.

כל מה שרציתי לומר זה משהו על התפילה ופורים בשנה מעוברת.

אם יש עוד חודש להתארגן על החג, אפשר לנצלו אחרת.

אולי אני אתחיל את המילים בפעם השישית ואכתוב כך;

סבא שלי לא היה רב.

משום צד.

אין לי במה לנפנף אחורה, ואולי בגלל זה אני משקיעה קדימה,

סבא אחד שלי נהרג הרבה לפני שנולדתי, בערב פורים, במוות טרגי וכואב.

מאותו יום שהאסון הזה קרה, ממש כמה מטרים מביתנו כאן בבני ברק, אמא שלי, שבעצמה היתה אז ילדה, לא התייחסה לפורים במשמעות של תחפושות ורעש.

לא כשגדלה ונהיתה נערה, ולא כשנולדו לה ילדים משלה, קרי, אנחנו.

להיפך, ימי אדר הפכו להיות ימים של מחשבה עמוקה על החיים, של התכנסות, ואני, שסבא שלי לא היה רב, אלא שירת בבריגדה היהודית, בפלוגת האינג'ינירים בצפון אפריקה, נלחם נגד צבאו של רומל, המנהיג הנאצי באותה גזרה, ובהמשך פרץ את דרך בורמה כדי להביא אספקה לירושלים הנצורה,

קיבלתי בתורשה גנים של תקופה בשנה. יש דבר כזה.

גנים רגשיים, גנים רוחניים, עושים מעבר בין דורי.

השבוע סידרתי מגירה ומצאתי כתבה שחיפשתי שנים, כתבה שתלשתי בכו' בחשון, תש"ע, מתוך "יתד השבוע", מילים שכתב הרב יחיאל ויצמן. כתבה שעשתה עלי הרבה רושם אז, בגלל זה כנראה שמרתי לעצמי אותה. כתבה שגם עכשיו, כשאני קוראת אותה, אני מתרגשת. כתבה על שרשרת הדורות של האמהות הקדושות, על שורשי העם היהודי, ועל דרכי ה' ליצור אותנו כעם בעל תכונות של אמונה וקדושה העוברות בתורשה.

כך גם אנחנו, חלק מהתהליכים הרגשיים שההורים שלנו היו ועדיין עוברים, אנחנו מאמצים. רוצים או לא רוצים.

פורים הוא בשבילי יום תפילה רציני. כבר עכשיו, באדר, אני מתכוננת בשמחה, כי אמרו וצריך, ליום הגדול. מחשבת ובודקת אם תכליתי כאן מתממשת ונערכת ל"שיפור הסיפור" כל העת.

"פורים כפורים" הוא מפגש של מילים שמדבר אלי.

כל אחד ואחד, הרי, מאיתנו, הקורא פירושים ומקורות בחייו, אילו דברי תורה יתחברו אליו?

אלו תמיד יהיו פירושים ומקורות שיתחברו עם חלקים מאישיותינו. ההקבלה בין פורים לכיפורים אצלי מתיישבת מצוין.

אבל השנה, בגלל ההכנה המורחבת, באה בי מחשבת שילוב של תפילה והיפוך בצורה אחרת. מחשבות של תפילות אני אוהבת. תוכניות לבניית שמונה עשרה, תכנון נכון של דיבור מדויק מול בורא אחד.

בראש השנה אנחנו מתפללים על כל השנה, זה מה שהבנתי, לא?

וכך עשיתי. מפסגת הארמון של המלך מטה ביקשתי אל כל ימי החול, החגים, והשבתות שיבואו.

אז החלטתי במסגרת תוכניות התפילה באדר הכפול הזה, לבצע גם בקשות בהיפוך; אני אתפלל בימי החול, אמרתי לעצמי, בימים הפשוטים, הרבים, אלה שכאן עכשיו זמינים ונמצאים, אני אתפלל שהתפילה של ראש השנה, זה שיגיע, תתקבל.

הפוך.

מסבירה את עצמי בעוד משפט: להתפלל מתוך הפשטות של הזמן הרגיל שהגיע, עליו התפללנו בראש השנה, לעצמת הצלחתה של התפילה הגדולה בראש השנה.

האם אני כעת ברורה יותר?

כשפורים יעבור, פסח, שבועות, ויבואו בנו ימים ולילות, כשיגיעו אחריהם ראש השנה והכיפורים שלו, זאת תהיה הרגשה נפלאה, לעמוד שם מול בורא עולם ולומר לו, אנחנו כאן, חג שמח, אנחנו כבר חודשים מבקשים שאת תפילתנו ביום הזה תעלה למרומים, אנחנו באנו מוכנים.