למה כל כך קשה לנו לשנות את ההרגלים שלנו?

האדם, מטבעו, אינו אוהב שינויים. כל שינוי שהוא, בין לטוב ובין למוטב – מערער את היציבות ואת הביטחון של האדם, משום שתחושת היציבות מבוססת על ההנחה שמה שהיה אתמול יהיה גם מחר... כי אם מה שהיה אתמול הוא מה שיש היום, אז מה שיש היום הוא גם מה שיהיה מחר, וממילא – המחר צפוי ונשלט, פחות או יותר...

הצורך של האדם ביציבות, והפחד לערער את היציבות הזו – גורמים לאדם לעיתים קרובות להתכנס בתוך "אזור הנוחות" שלו.

מהו אזור הנוחות?

אזור הנוחות הינו האזור המוכר, על מעלותיו ועל חסרונותיו... גם אם הוא אינו מושלם, גם אם הוא אינו טוב ואינו רצוי – הוא לפחות מוכר וצפוי, ומשום כך – הוא נוח.

לדוגמה: אדם שרגיל לקום בשעה די מאוחרת בכל בוקר. הוא היה רוצה לשנות את ההרגל הזה ולקום מוקדם יותר, ובכל זאת – הוא ממשיך לקום בכל יום מאוחר...

מדוע? פשוט מאד. שעת הקימה הנוכחית שלו – מוכרת. הוא יודע כיצד להתנהל, הוא מכיר את מפלס העייפות שלו כשהוא קם בשעה זו, ברור לו היכן יתפלל ומה יעשה בדיוק החל משעת הקימה ועד לתחילת ביצוע המטלות השגרתיות בסדר היום, כמו: לימודים, עבודה וכיוצ"ב. משום כך, שעת הקימה הנוכחית – הינה מבחינתו אזור הנוחות.

האם אותו אדם נהנה לקום מאוחר? התשובה שלילית. לא. הוא לא נהנה, וברור לו שהוא ייהנה הרבה יותר אילו יקום מוקדם. ובכל זאת, הוא ממשיך לקום מאוחר. מדוע? משום שהוא מעדיף את היציבות, את אזור הנוחות, את המוכר והידוע – על פני ה"מהנה" יותר. בני אדם מעדיפים תחושת בטחון ויציבות – על פני תחושת הנאה!

כך, אותו אדם עשוי לומר לעצמו בכל בוקר מחדש בתסכול הולך וגובר, כי זוהי הפעם האחרונה בה הוא קם מאוחר משנתו. ובכל זאת, למחרת – הוא יקום באותה שעה בדיוק, ולא יצליח לחולל כל שינוי בשגרת יומו, משום שהשינוי – משמעותו: ערעור היציבות שמקנה ההרגל, וממילא – פגיעה בתחושת הבטחון הטבעית.

באותה מידה, אדם שהתרגל לחשוב על עצמו כחסר יכולת, כלא מוצלח וכיוצא בזה – התרגל לראות את עצמו באור זה, והתחושה הזו מעניקה לו את היציבות והבטחון. הוא יודע בדיוק מה נדרש ממנו כ"לא יוצלח", וגם אם הוא אינו נהנה מהמקום הזה – הוא לפחות מרגיש בו בטוח... לכן, יהיה לו קשה לחולל שינוי תפיסתי, ולראות את עצמו לפתע כאדם מוצלח ובעל יכולות, משום שהשינוי התפיסתי הזה – יקעקע את היציבות בחייו, ויגרום לו לצאת מאזור הנוחות המוכר אל אזור חדש ובלתי מוכר, הטומן בחובו מחויבויות וציפיות חדשות.

להתרגל לשינויים

ובכן, מה עושים? כיצד ניתן בכל זאת לפרוץ את גבולותיו של אזור הנוחות ולהתקדם אל מעבר למגבלות חוסר הבטחון שלנו? כיצד ניתן לחולל שינויים בחיינו, למרות מחסום חוסר היציבות שמאיים עלינו?

התשובה פשוטה: כדי לחולל שינויים משמעותיים, עלינו להתחיל בשינויים קטנים ומינוריים, אפילו חסרי משמעות. למשל: אם אנו רגילים להיכנס אל המטבח מיד כאשר אנו מגיעים הביתה, נכנס כעת אל הסלון. אם אנו רגילים לשבת על הכורסא, נשב על הספה. אם אנו רגילים להגיע לעבודה במסלול מסוים – נשנה את המסלול מעט, כמובן, במידה שלא יהיה בה כדי לשבש את שגרת החיים ולהקשות עלינו.

כך, אט אט, אנו נתרגל לצאת מאזור הנוחות. אנו נתרגל לפעול מכח הבחירה הנוכחית שלנו – ולא מכוחם של ההרגל והביטחון המדומה...

בשלב הבא, נוכל להתחיל לחולל שינויים משמעותיים יותר, בהתנהגויות יומיומיות. למשל, אם אנו רגילים להגיב בחוסר ענין ובאדישות לסיפוריהם של הילדים – נתחיל להתעניין ולהאזין בקשב, כאשר המטרה אינה דווקא חינוכית, אלא בראש ובראשונה, המטרה הינה לאפשר לנו עצמנו לחולל את השינוי בחיינו ולהתרגל לצאת מאזור הנוחות שלנו.

כך, צעד אחרי צעד, נוכל להשתחרר מהמלכודת שטומנת בחובה אשליית הבטחון של 'אזור הנוחות'. אנו נתרגל להתעלם מהגבולות שמסרטט לנו ההרגל, ולהתאים את העשייה והפעילות שלנו – ליכולות האמיתיות שלנו, ולא ליכולות המוגבלות שמשקפות לכל היותר את אזור הנוחות.

במידה רבה ניתן לומר, שאזור הנוחות – אמור דווקא להרתיע אותנו... כאשר נוח לנו מדי, כאשר אנו לא נדרשים להתמודדות – הדבר מלמד על כך שאיננו עושים די ואיננו ממצים את הפוטנציאל שלנו. משום כך, דווקא כאשר אנו מרגישים בנוח באזור הנוחות שלנו – עלינו להתקדם ממנו, לפרוץ אותו, ולהתחיל להגביר את העשייה שלנו עד שנרגיש התנגדות הדורשת מאמץ...

במילים אחרות, ניתן לסכם ולומר כך: ככל שהאדם בעל בטחון עצמי רב יותר – הוא בשל ומסוגל להכיל שינויים בחייו, משום שהוא אינו תלוי ביציבות המדומה שמעניק ההרגל. ומאידך גיסא: ככל שהאדם יותר תלוי בהרגל וחושש לפרוץ את אזור הנוחות שלו – הדבר מעיד על חוסר בטחון עצמי, המעכב את התקדמותו ואת הצלחתו!