לימודי התנ"ך בבתי הספר: משרד החינוך והתקשורת מספידים – בשטח המצב שונה לחלוטין

בסדרת כתבות בכאן 11 ניסה הערוץ לעמוד על הסיבות שהובילו לשפל חמור ביחס ללימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים. את הקביעה שאכן מדובר בשפל מבססת הכתבה על סקר שנערך על ידי קרן טראמפ וקשת בשנת 2016, כלומר שנתיים לפני שאושרה תכנית הלימודים הנוכחית.

אתר קרן טראמפ (שום קשר לנשיא דונלד טראמפ) מעיד כי היא "קיבלה על עצמה משימה: לסייע לישראל להניע מהלך לאומי שיעודד ויטפח מצוינות בתחומי המתמטיקה והמדעים". מדובר בקרן פילנטרופית שהוקמה על ידי משפחה יהודית ממיאמי, ופעילותה בארץ בשנים האחרונות הביאה, כך מעידה היא על עצמה, לעצירת ההידרדרות במספר בוגרי חמש יחידות במתמטיקה ובמדעים במערכת החינוך הישראלית.

יהיה קשה לטעון נגד קרן פילנטרופית המשקיעה בשיפור איכות ההוראה בארץ, אבל האם כספים של קרנות זרות אמורים לקבוע סדר יום אבסולוטי של מערכת החינוך הישראלית? האם מדיניות משרד החינוך צריכה להיות מושפעת מזמינות המשאבים שמגיעים מהדוד העשיר באמריקה, או שמא יש מקום לניהול מאוזן שיפנה משאבים לחיזוק של עוד תחומים? "הקרן נחשבת כמי שעומדת מאחורי התכנית הלאומית להרחבת המצוינות בחינוך המדעי בישראל", היא מספרת על עצמה, ולא נותר אלא לתהות מה קדם למה – הכסף או התכנית הלאומית.

חשוב להדגיש – מקצועות הטכנולוגיה הם אכן תנאי לשגשוגה של כלכלת העתיד, וכשיש מי שמוכנים לתרום לטובת חיזוק הכלכלה הישראלית אין אלא להודות ולברך. הבעיה איננה הקרן אלא משרד החינוך, שלא מתנהל כמו גוף ממשלתי בעל אחריות לאומית להשכלתם ורווחתם של כל ילדי ישראל, ללא הבדלי חיבה למטריצות, אלא כקבלן ביצוע. האם חשיבותם של לימודי המתמטיקה והמדעים עולה בהכרח על כל יתר תחומי הלימוד? אין אלא לתהות מה יקרה אם תקום מעבר לים קרן פילנטרופית נדיבה במיוחד שתעלה על נס דווקא את לימודי הספרות או המוסיקה. האם נזכה לראות שינוי בסדר העדיפויות הלאומי?

על כן, כשיצאו כתבי כאן 11 לבדוק את מעמדם של לימודי התנ"ך ואת הרלבנטיות שלהם בעיני התלמידים ומוריהם, הנחת העבודה (תנ"ך – מקום אחרון ברייטינג) הכתיבה את אווירת ההספד ששלטה לאורך המשדרים. גם נציגי משרד החינוך מדברים כאילו שמדובר בגזירת גורל, ומעמדם הבעייתי של לימודי התנ"ך הוא עובדה מוגמרת שאין לתהות אחריה.

"אני לא מכיר את הטענה שהתנ"ך בבתי ספר ממלכתיים 'נהנה' ממוניטין כל כך גרוע ולשמחתי, כאמור, אני גם לא חווה זאת", אומר להידברות מנשה צורף, מורה לתנ"ך ורכז המקצוע בתיכון "יחד" במודיעין. "אני ממש לא מרגיש שמקצוע התנ"ך נמצא בתחתית רשימת החשיבות, לא מבחינת ההנהלה והמורים ולא מבחינת התלמידים. אני חש שיש לתנ"ך מעמד איתן, לתחושתי, התנ"ך ביחד נמצא במקום טוב בראש המקצועות רבי המלל".

גם נעמה דעי, סופרת ומורה לתנ"ך בחינוך הממלכתי, מתארת מציאות אחרת. "התלמידים שלימדתי התחברו בסך הכל ללימודי התנ"ך. נתקלתי כמובן בשאלות רלבנטיות ופרקטיות (כמו גם בספרות, אני מניחה שזה גורלם הנוכחי של לימודי הרוח באשר הם), ואין ספק שיש קשיים גדולים יותר ככל שעוסקים בחלקים של התנ"ך שהם ספרות קשה יותר ללמידה – מזמורי תהילים, הנבואה הקלאסית – או הטכניים יותר. עם זאת, הסיפורים בתנ"ך הם אדירים, כובשים ורלבנטיים, ורוב התלמידים מתחברים אליהם בשלב כלשהו".

ד"ר דוד כהן צמח, חוקר תנ"ך ומורה ותיק בחינוך הממלכתי שאף משמש מדריך לסטודנטים להוראה, אוהב תנ"ך גדול שהעמיד תלמידים הרבה, אמר בראיון לד"ר לאה מזור את הדברים המפורשים הבאים: "יש לי חשש שפקידי האוצר, לפחות חלקם, אינם משוכנעים בחשיבות החינוך, בוודאי לא בחינוך הציבורי, ובוודאי שלא בתחומים העיוניים וההומניסטיים. נכון, אנו שומעים הצהרות בדבר חשיבות החינוך וכו', אך חוששני שמדובר במס שפתיים ותו לא".

מכל האמור לעיל עולה, שהבעיה בהוראת התנ"ך, ככל שישנה, אינה מגיעה מהתלמידים, אלא ממדיניות מתמשכת של ממשלות ישראל. כשהמורה לא רוצה ללמד, התלמיד לא לומד, ועם הזמן הוא יאבד גם את הרצון ללמוד.

ראש אגף מקצועות המורשת במשרד החינוך, יובל אוליבסטון – כלומר האיש שאחראי על לימוד התנ"ך בבתי הספר, מי שכל ההצלחות והכשלונות בענף זה לזמן כהונתו רשומים על שמו – לא מהסס להצהיר שמקצוע התנ"ך הכי פחות אהוב, וגם האחרון המעורר בתלמידים מוטיבציה להשקיע. אם אתם מצפים שמיד לאחר ההצהרה הזו נשמע על תכנית לאומית לשיקום מעמדם של לימודי התנ"ך בבתי הספר והפיכתם למקצוע אהוב ומוערך, כיאה לאומה שנתנה לעולם את ספר הספרים וכפועל יוצא את התרבות האנושית בגרסתה המוכרת לנו – נכונה לכם אכזבה.

המענה של משרד החינוך למצב הוא ביטול הבחינות החיצוניות בתנ"ך, והפקדת הבחירות לגבי תכנית הלימודים בידי המורים. במשרד החינוך לא שמעו כנראה שהשאלה הנשאלת ביותר על ידי תלמידים בזמן שיעורים היא "זה לבגרות?". ומעבר לזה, אם במשרד החינוך מזהים בעיה ביחס של התלמידים לשיעורי תנ"ך – איזה מסר המשרד מעביר לתלמידים כשהוא נוקט בפעולה המאשרת בדיוק את מה שהתלמידים חושבים? הרי קשה לתאר מציאות בה משרד החינוך מעביר את לימודי המתמטיקה, האנגלית או המדעים לאחריותם הבלעדית של המורים. אם המשרד מוותר על הניהול, כנראה שהוא לא מוצא בו חשיבות. האסטרטגיה שמשרד החינוך בוחר בה להתמודדות עם 'בעיה' שהוא בעצמו מבקש להציף, מעידה במקרה הטוב על היתממות, ובמקרה הפחות טוב על רצון לשמיטת אחריות.

בפרויקט המצוטט של כאן 11 הוקדש פרק שלם לעיסוק במשמעויות הדתיות של התנ"ך, או בניסוח מדויק יותר, לדיון מקומם בעצם הלגיטימיות של הוראת תנ"ך כמקצוע חובה בבתי ספר ממלכתיים. במדינה בה יש רוב מסורתי מובהק (על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רק 43% מהיהודים במדינת ישראל מגדירים עצמם חילוניים, וגם מתוכם קרוב לשליש צמים בכיפור), התקשורת, ובאופן מדהים גם משרד החינוך, מנהלים דיון פומבי בעצם הלגיטימיות של הוראת תנ"ך בבתי ספר ממלכתיים. מעבר לכך שמדובר בשיח מעוות שחוטא למציאות, מדובר בבורות גמורה. האם משמעותו של ספר הספרים היא רק במשמעות הדתית שלו? בכל העולם קוראים ולומדים את הספר המודפס והנמכר ביותר בתולדות האנושות, ורק במשרד החינוך של מדינת העברים נכשלים בהבנת חשיבותו.

"התנ"ך הוא ספר רלוונטי לכל אדם באשר הוא אדם", אומר ד"ר דוד כהן צמח. "הוא יסוד שלוש הדתות המונותאיסטיות ויסוד התרבות המערבית בכלל. גם אדם שאיננו חלק מהתרבות המערבית יוכל למצוא עניין בנאמר בתנ"ך, וללא ספק התנ"ך יוכל לתרום לעיצוב דמותו ועולם ערכיו או לפחות יעורר בו שאלות קיומיות העומדות ברומה של החשיבה האנושית. לא בכדי זהו הספר המתורגם ביותר. התנ"ך, ללא ספק, הוא גם ספר לאומי. אשר על כן, זו חובה לאומית, תרבותית ודתית ללמוד ספר זה".

גם לנעמה דעי אין ספק לגבי החשיבות של הוראת התנ"ך. "זה האתוס שלנו כעם, שכל יושב בארץ הזאת מן הראוי שיכיר. זו הקלאסיקה הגדולה מכולן, עליה מתבסס ואיתה מתכתב הרבה כל כך בתרבות המערבית – לא להכיר אותו זו בורות".

"אני זוכרת שצחקתי במרירות כששמעתי ששרת החינוך [יפעת שאשא ביטון, ד"ר לחינוך. מ.ג.] הציעה לוותר על שיעורי תנ''ך לטובת שיעורי חינוך. כאביהם של התלמידים שלנו דומים לאלו של ירמיהו, ספקותיהם לאלו של איוב. הדברים שהם רואים לנגד עיניהם לא רחוקים ממה שראה עמוס. אחד הדברים המופלאים עד בכי בתחיית הלשון העברית היא העובדה הפשוטה שילדי ישראל יכולים לקרוא את התנ''ך כפי שנכתב. אוי לנו אם ניכנע לקושי (הקיים!) ולמורכבות, לנטייה לכופף את הכל כך שיהיה בשפת התלמידים, נגיש ומוסבר מראש. נולדנו על כתפי ענקים, למען השם. לא נהנה מהנוף?"

מול המורים בשטח, שמדברים במושגים של חובה לאומית והתרגשות עד בכי, משרד החינוך מבקש להתנער. במקום שאמירה ערכית על חשיבותם המכרעת תתבטא בלקיחת אחריות בפועל, יובל אוליבסטון שולח את ההורים לנהל את האירוע. "בתי הספר יוכלו לבחור, בהתאם לקהילה, בהתאם למורה, בהתאם לתלמידים, איזה חלקים הם רוצים להדגיש יותר ואיזה פחות", ומוסיף "הוא לא יהיה פחות חובה מאשר היום, הוא רק יהיה יותר מעניין".

למול הלחצים השונים, המגיעים מקבוצות קטנות אמנם אך בעלות פרופיל תקשורתי גבוה ויכולת מוכחת לקבוע סדר יום – כדוגמת הפורום החילוני, ארגון המגדיר עצמו כעמותה שקמה כדי להילחם ב'הדתה' – משרד החינוך מרים ידיים. באיצטלה של ניסיון לעורר עניין בלימודי התנ"ך, הוא מפקיר את המקצוע להיות מוכרע במלחמות בוץ בתוך בתי הספר, בין מסורתיים לאתאיסטים המבקשים לשנות את צביונה של המדינה שהוגדרה 'יהודית' במגילת העצמאות. משרד החינוך, גוף ממלכתי בעל אחריות רגולטורית, חייב לקבוע מדיניות ולקיים אותה בשטח. אם הקבוצות של המסורתיים והחילוניים לא יכולות להיות ביחד, משרד החינוך מוזמן לעודד הקמתו של זרם עצמאי לחינוך אתאיסטי. יתכבד הפורום החילוני ויקים לעצמו רשת חינוך המתאימה לצרכיו – בדומה לקבוצות ייחודיות אחרות בציבור הישראלי – ויחדל מנסיונותיו למחוק את מאפיינייו היהודיים של החינוך בישראל. יותר מזה – הקמה של רשת כזו, או אפילו בית ספר אחד, תאפשר לנו סוף סוף הכרעה לגבי היקף התופעה, כמה אנשים במדינת ישראל אכן רואים בלימודי התנ"ך בחינוך הממלכתי "הדתה". הימור שלנו – מספר זעום. וייתכן שבשל כך נמנע הציבור הזעום הזה מהקמת בית ספר – ניסיון כזה יחשוף את כוחו האמיתי והמצומצם, דבר שניתן להסוות ולהעצים על ידי רעש תקשורתי.

היעדר המשילות, המאפיין את מדינת ישראל בשנים האחרונות בזירה הבטחונית, חלחל גם למערכת החינוך. מגיעה לאזרחי ישראל הנהגה חינוכית שתדע לשמור על הזהות היהודית של תלמידי ישראל, מבלי להתנצל או להיבהל מאופוזיציות צעקניות. ובכל מקרה, ניסיון לאתגר את התנ"ך בדיבורים על רלבנטיות ו'עניין', מעיד על חוסר הבנה מהותי של הנכס התרבותי העיקרי של העם היהודי, או במילותיו של ד"ר דוד כהן צמח לד"ר מזור: "התנ"ך מתמודד לא רק עם שאלת מהות האדם, אלא אף עם שאלת משמעות החיים, ערך החיים, מקור החיים ותכליתם. וכל אלה מעניינים בעיניי. גם ההתמודדות האינטנסיבית עם שאלת הערכים האנושיים, הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והחסד, שהתנ"ך משופע בהם, מרתקים אותי. כל הנושאים הללו נוגעים הן לסוגיית היהדות כדת וכתרבות והן לשאלות לאומיות וחברתיות העומדות ברומו של עולמנו. אני מופתע לגלות שוב ושוב עד כמה התנ"ך רלבנטי לחיינו היום. אשר על כן, טבעי בעיניי ללמוד וללמד תנ"ך כל הזמן".