"החוקרים אמרו: ’אם לא תתאסלם – נהרוג אותך’"

בימים אלו, כשרוחות מלחמה מנשבות, והעולם כולו עוקב בדריכות אחר המצב בגבול רוסיה-אוקראינה, יש מי שרואה את הדברים ונזכר בחוויית המלחמה האישית שלו.

זהו נתן מרגלית, כיום פנסיונר של קופת חולים כללית, ולשעבר חייל צעיר ששירת בסדיר באחד המעוזים הצפוניים בתעלת סואץ, בימי מלחמת יום הכיפורים. כשהוא נזכר במאורעות שהיו באותה מלחמה קשה שלא לשמוע את הרעד בקולו, את האימה שבגרונו, ולהבין שמלחמה היא לא צחוק, אלא היא דבר שנחקק, וגם אחרי עשרות שנים ממשיכה ללוות את הלוחמים ולבוא לביטוי בחייהם.

בודדים במוצב

"הייתי אז בחור בן 19 בסך הכל", הוא חוזר אל אותם ימים. "צריכים להבין שהאווירה באותה תקופה הייתה שונה לגמרי מזו של היום. זה היה זמן מועט אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר כולם היו שיכורים מרוב אופוריה, אחרי שבשישה ימים כבשנו שלוש מדינות. תחושת 'כוחי ועוצם ידי' הייתה עצומה, ואנשים הרגישו שאין גבול ליכולות של צה"ל. אישית הזדמן לי להיחשף לתכניות מגירה, בהן נכתב אפילו מי יהיה קצין העיר של אנטליה בטורקיה, וכן למפות ומרחבים צבאיים של אזורים נוספים שברצוננו לכבוש ולשלוט בהם. ממש כאילו היינו אימפריה ענקית.

"כנראה שדווקא בגלל שכרון החושים הגדול נוצר מצב בו מישהו נרדם, ולא קרא נכון את המפה. ההתעוררות הייתה מאוחרת מידי, וגבתה מחיר כבד מאוד".

על עצמו מספר מרגלית: "הייתי אז בתעלת סואץ, ובדיוק עסקנו בתרגיל שגרתי. אלא שאז, ביום כיפור בבוקר, הודיעו לנו שבשעה שש בערב צפויים חילופי אש, ולכן עלינו לקפל את תצפיות החוץ בשעה 16:00 ולהחזירן למוצב. עדיין לא הבנו שמדובר במלחמה, אלא שבשעה 13:30 התקבל עדכון בהול – 'מה שצפוי לשש בערב, יפרוץ בסוף תוך מספר דקות'. כמה דקות לאחר מכן כבר עבר מטוס מצרי מעל התעלה, וזה היה סימן לתחילת המתקפה הארטילרית. כך למעשה התחילה המלחמה, בעודנו נתונים בצום, בתוך התעלה".

הרגשתם פחד?

"בשלב הזה לא פחדנו, אפילו לא הבנו מה קורה, אבל הרגשנו לגמרי בשדה הקרב, הסתתרנו בתוך הבונקר שהזדעזע עם כל פצצה ופצצה".

מרגלית מציין שקיים נוהל מסודר לגבי יציאה מהבונקר, שאומר שיש לחכות שהארטילריה תיפסק, ואז יוצאים בזוגות, וכמובן לא כולם יחד. "ברגע שיצאנו נעשה לנו רע – פתאום גילינו שמלחמה זה לא צחוק, זה לא רק ריח ואבק שריפה. פתאום ראינו את החובש שלנו הרוג ועוד מישהו ללא רוח חיים. אני זוכר את עצמי עולה לעמדה וחוטף גשם של פגזים. זו הייתה התקפה סוערת במיוחד שהגיעה בהפתעה מוחלטת".

בשלב הבא החלה מצרים לתקוף בשלושה כיוונים, ומרגע לרגע הפך העסק לרציני. "באחת השעות, כשעמדתי בחוץ, גיליתי פתאום טנק ממש מולי. ניסיתי לירות לעברו, ואז גיליתי להבת אש ענקית יוצאת ממנו ופוגעת בעמדה שלי – כל שקי החול התמוטטו וכמעט קברו אותי. נפצעתי מרסיסים בעיקר באזור הראש, העמדה כמובן נהרסה לגמרי, וברגע האחרון השתחלתי אל הבונקר כדי לשטוף פנים ולבדוק את מצבי".

המתקפה נמשכה כל הלילה, ובשעות הבוקר כבר הבינו מרגלית וחבריו שאזלה להם התחמושת, וכמובן שאי אפשר להילחם באבנים ובמקלות, מה שאומר שעליהם לסגת. בשעות אחר הצהריים התקבלה פקודת נסיגה מסודרת שאפשרה להם לעזוב את המוצב ולהיכנס בחזרה אל תוך סיני. התכנית הייתה להמשיך כמובן אל שטחי ישראל, אלא שבדרך צצו מארבים של הצבא המצרי.

"בתחילה הצלחנו לעבור כמה מארבים בשלום", מפרט מרגלית, "אלא שלאחר מכן המצרים הבחינו בקיומנו, והם הציבו מוקשים על הכביש, אפילו לא טמנו אותם בחול – הטנק הראשון שלנו עבר בין המוקשים, הטנק השני ניסה לעבור אך עלה על מוקש, ואילו אנחנו היינו ברכב השלישי, ואפילו לא הספקנו לנסות, כי חטפנו מטח לחלק הקדמי של הרכב. לא נותרה לנו ברירה ונמלטנו מהרכב, כשהמצרים מכתרים אותנו ולוקחים בשבי את כל מי שהצליח לשרוד. 

"היינו בפלוגה 48 חיילים", נוקב מרגלית במספרים הקשים, "ומתוכם חזרנו רק 18, כאשר כל אחד מאתנו עם סיפור קשה משלו – חלקנו נפצענו, חלקנו נפלנו בשבי, והיו שגם נפצעו וגם נשבו. היה רק חייל אחד שהצליח להינצל בלי פגע".

"תניח את היד ותתאסלם"

נתן מרגלית עצמו נפל בשבי, והוא מציין כי השעות בהן הם הובלו על גדות התעלה, אל קהיר, היו הקשות בימי חייו, כשלאורך כל המסלול דרשו מהם לצעוק: "יחי סעדאת, דיין מת, גולדה מתה". "המטרה שלהם הייתה לרמוס את גיבורי ישראל של אותה תקופה", הוא מסביר, "זה היה משפיל מאוד".

במשך שלושה חודשים הוא היה בשבי המצרי, ולדבריו הדבר הקשה ביותר היה הבדידות. "כי למרות שהיו חיילים רבים שנפלו בשבי, כל אחד מאתנו היה בתא נפרד ולא יכולנו לשמור על קשר. להיות במשך שלושה חודשים בחברת פשפשים, זה אחד הדברים הקשים ביותר".

מה עבר לך בראש במשך כל אותם ימים? במה עסקו המחשבות?

"מצד אחד המצרים סיפרו כל הזמן בגאווה שהם כבשו את באר שבע ואת תל אביב, עוד רגע מדינת ישראל כולה תהיה בידיים שלהם. לא האמנתי להם, הייתי בטוח שזה דמיון ערבי מפותח, אבל כאשר הם העבירו אותי מידי פעם  ממקום למקום, ובדרך ראיתי כמויות עצומות של שבויים, התחלתי גם אני להאמין שההישגים שלהם גדולים יותר מכפי ששיערתי".

ספר על החקירות. מה נשאלת בהן?

"בחקירה הראשונה ביקשו לשמוע בעיקר פרטים אישיים – שם ומשפחה, מספר אישי, ואז שאלו אותי: 'לאיזה חיל אתה שייך?' רציתי להשיב את האמת – 'חיל רגלים', אבל ברגע האחרון הבנתי שתהיה טעות לומר זאת, לכן שיניתי ואמרתי: 'חיל רבנות'. החוקרים התעצבנו: 'אין חיל כזה'. אני התעקשתי שיש, והם בתגובה שלפו ספר ענק על צה"ל, בו הופיעו כל השמות של היחידות הכי מסווגות, שאני בעצמי לא הכרתי, והוכיחו לי שאין דבר כזה חיל רבנות. אבל אני המשכתי להתעקש, ומכיוון שהייתי בין החיילים היחידים עם כיפה, זה כנראה הסתדר להם. מאז הם התייחסו אליי כאיש דת.

"באחד הימים ערכו לי תרגיל מזעזע – החוקרים הוציאו אותי מהתא באמצע הלילה, אל החצר, ואז פתאום ראיתי אור קלוש, ונגלה לעיניי שולחן עם מפה ירוקה, ועליה ספר שנראה כמו ספר קודש, עם אותיות מוזהבות מסולסלות. החוקר אמר לי: 'שים יד על הספר', ואני הבנתי מיד שזהו קוריאן, והוא המשיך לדרוש: 'כעת תגיד את כל מה שאני אומר לך', וגם המשיך: 'החלטנו לאסלם אותך'.

"לא יודע מאיפה הגיע האומץ שלי, כבחור בן 19, להתפרץ ולשאול אותו: 'יש לכם 20 מיליון מוסלמים, למה אתם צריכים עוד אחד?' והוא השיב לי ברצינות: 'אתה לא עוד אחד, אתה איש דת, ואנחנו רוצים שתהיה מוסלמי'. השבתי להם שאני לא מוכן בשום אופן, והתגובה שלהם הייתה: 'נוציא אותך להורג מחר בשעה השישית'. לאחר מכן קשרו לי את העיניים והחזירו אותי לתא. המשך הלילה שעבר עליי היה מזעזע, כשהמחשבות עוסקות כל הזמן בניסיון להבין מהי אותה שעה שישית, ובאיזה אופן חושבים להוציא אותו להורג. לא היה לי שעון, כך שלא יכולתי לאמוד את הזמנים במדויק, אבל הגעתי למסקנה שאם אראה את המיקום של הצל דרך החלון, זה אומר שהיום כבר הסתיים, ואם ככה – כנראה שלא יהרגו אותי, ורק רצו להפחיד ולאיים. בסופו של דבר כפי שאפשר להבין, אם אני משוחח אתכם כיום, אז כנראה שהתכנית בוטלה.

"אגב", הוא מוסיף, "התברר לי לאחר מכן שלא רק אני עברתי את החוויה המפוקפקת הזו, שכן המצרים ניסו לאסלם גם בחורים שאינם דתיים, חלקם ממש כופרים. הזדמן לי לשוחח עם מישהו כזה ושאלתי אותו: 'מילא אני בחור דתי לא מוכן להתאסלם, אבל אתה הרי אוכל בשר וחלב ביום כיפור, למה לא התאסלמת? הרי יכלו להרוג אותך'. התשובה שלו המחישה לי מה זה עם ישראל. הוא אמר לי: 'הגזמת! יש דברים שאני לא מוכן בשום אופן לעשות, אני מוכן למות כדי לא לעשות אותם'".

הביקור בבית כנסת שערי שמיים בקהיר

רעבים ללחם

מה עם אוכל? נתנו לכם לאכול במשך אותה תקופה?

"בחודש הראשון כמעט לא קיבלנו אוכל, כי היה זה חודש הרמאדן, והמצרים הרגישו שלא ייתכן שהם יצומו ואילו השבויים שלהם יאכלו. למעשה, רק בסוכות – ארבעה ימים אחרי יום כיפור בו נפלתי בשבי, קיבלתי את הארוחה הראשונה שלי – פיתה עם מלח, תפוח אדמה חי ובצל. בתחילה ניערתי את המלח ובלעתי את הפיתה, אחר כך שאלתי את עצמי  מה עושים עם תפוח אדמה חי, אך מרוב רעב אכלתי גם אותו, וגם את הבצל אכלתי עד הסוף. זו הייתה הסעודה שוברת הצום של יום כיפור. בהמשך, כשהסתיים הרמאדן, כבר הביאו לנו קצת יותר אוכל, כאשר הארוחות התבססו בעיקר על פול, והיו מאוד דלות ולא מספקות. ירדתי במשך התקופה 17 קילוגרמים, ואני לא היחיד, אחרי השבי גיליתי שכולנו נראים שלדי אדם".

ויש לו גם זיכרון בלתי נשכח: "בשבת האחרונה לשהותנו בכלא הוציאו אותי במפתיע מהתא, ושאלו אותי שאלה שמעולם לא שאלו עד אז: 'מה מידת החולצה, המכנסיים והנעליים שלך?' לאחר שעניתי הביאו לי בגדים אזרחיים ופקדו עליי להחליף במהירות את הבגדים ולצאת החוצה. בחוץ גיליתי שני חיילים דתיים נוספים שהכרתי ונפלו בשבי. הכניסו את שלושתנו אל תוך רכב והסיעו אותנו מבלי לפרט מהי המטרה. רק כאשר הרכב נעצר גילינו שהגענו לבית הכנסת בקהיר, שם הוציאו אותנו החוצה ודרשו מאתנו להיכנס. המתפללים היו בדיוק באמצע קדושה, אז נעמדנו דום ולא התקדמנו. המצרי נזף בנו שיש להתקדם, הוא לא הבין שבקדושה יש לעמוד מבלי לזוז.

"מה שהתברר לאחר מכן זה שהביאו אותנו לשם למטרת תעמולה, ודרשו מאתנו לספר לכולם כמה החיים שלנו טובים בכלא המצרי. לא הייתה לנו ברירה וסיפקנו את הסחורה. היו שם צוותי טלוויזיה שהקליטו אותנו והפיצו זאת לכל העולם. אחר כך החזירו אותנו לתאים, הורדנו את התחפושות וחזרנו למדי שבי".

ימים ספורים לאחר מכן הגיע השחרור. "הוציאו אותנו במפתיע מהתאים, בלי שקשרו לנו את הידיים או העיניים, והובילו אותנו אל אולם גדול, בו פגשנו סוף-סוף את כל יתר חברינו, לראשונה אחרי שלושה חודשים.

"ואז נכנס שר המלחמה המצרי ונשא נאום בו סיפר על כך שמצרים יצאה בסך הכל למלחמת הגנה, והסביר עד כמה שמצרים מגינה על אזרחיה שנמצאים בקו האש. היה עוד גיבוב של שקרים, ולבסוף הוא הודיע שהסתיימה המלחמה והוכרזה הפסקת אש, שכחלק ממנה הוחלט על עסקת חילופי שבויים. רק אז הבנו שאנחנו בעצם משוחררים".

למחרת כבר עלה מרגלית על הטיסה לארץ, ממנה הוא זוכר בעיקר את הסיפור הבא: "היה שם מילואימניק ותיק שאמר לי: 'כנס לשירותים של המטוס, מחכה לך שם חוויה'. הלכתי לשירותים כפי שהוא המליץ, רחצתי ידיים, ופתאום ראיתי מישהו בצד השני רוחץ גם כן את ידיו. זו הייתה הבבואה שלי במראה, רק שלא זיהיתי את עצמי. רזיתי, צמח לי זקן, נראיתי מחריד. לקח לי זמן כדי להבין שזה באמת אני. זו הייתה חוויה ממש מטלטלת ".

מאמין ומודה

כיום, שנים כל כך רבות אחרי המלחמה, מה בעיקר מלווה אותך?

"עד היום יש לי אכזבה גדולה מכל הצמרת המדינית, שלא ממש ידעה לקבל אותנו כשבויים. היה חוסר ניסיון מאוד גדול בנושא, וכל בקשה שרק הייתה לי או הכרה שהייתי זקוק לה, הייתי צריך להתחנן ולבקש, וגם אז לא תמיד קיבלתי. אף פעם לא הבנתי את ההיגיון שיש בכך – הרי לא נלקחתי לשבי וחטפתי מכות כי קוראים לי נתן מרגלית, אלא כי לבשתי מדי צה"ל, אז למה אין מי שמתייצב מאחוריי?

"ויש גם דבר נוסף שלמדתי במשך השנים – שבי זה לא דבר שמתחיל ונגמר, אלא הוא סובב את כל החיים. גם כיום, עשרות שנים אחרי המלחמה, לא עובר עליי יום בלי סיוטים. יש לי רגישות קשה לרעש, וכשאני נמצא באירוע אני תמיד יוצא מהר מאוד, לא מסוגל להמשיך להיות שם; קשה לי גם לשבת במסעדה, וכשאני בכל זאת נמצא שם, אני יושב אך ורק עם הגב לקיר, כדי שלא יהיה מי שיפתיע אותי. ברור לי שאלו דברים שנוצרו בעקבות השבי. יחד עם זה אני חייב לציין שתקופת השבי העניקה לי עוצמה חזקה, וגם הרבה קירבה ואמונה. כיום אני אדם הרבה יותר מאמין, וגם יודע להודות על כל השפע שיש לי במשך כל חיי. ברור לי ששום דבר לא מובן מאליו".