"אבא היה שחקן וכיכב על הבמות, אבל בלב שלו הוא התגעגע לאלוקים"

יגאל סרי-לוי. השם הזה אומר לכם משהו? אם תשאלו את בני שנות ה-60 וה-70, ידעו חלקם לספר לכם על שחקן מצליח, שבאותן שנים כבש במות וסחף את הציבור להופעותיו הרבות. הוא כיכב כשחקן בתיאטרון חיפה, השתתף בתוכניות בידור רבות, ונראה היה שיש לו עתיד גדול בתחום.

אם תשאלו את בני שנות ה-90 ומעלה, ובפרט אם הם נמנים על המגזר שומר המצוות, הם כבר ידעו לספר לכם על יגאל סרי-לוי שונה לחלוטין – כזה שהיה אחראי על שידורים וסיפורי צדיקים, כמו גם על סדרת קלטות פופולארית מסיפורי כה עשו חכמנו.

כי למעשה, זהו על רגל אחת סיפורו של האיש שנפטר בראש חודש אדר האחרון, בגיל 79, לאחר שנדבק בקורונה; זהו סיפור של איש שרדף כל חייו אחרי האמונה והקב"ה, של מי שניסה להידבק באלוקיו, ובשנים האחרונות עבר התמודדויות לא פשוטות בשל כך; זהו סיפורו של אדם שלימד אותנו בחייו דרך הסיפור, ואחרי פטירתו ממשיך סיפורו להדהד.

על כל במה אפשרית

יגאל סרי נולד כבן הצעיר ביותר במשפחה תימנית, להורים שעלו מתימן בצעירותם. בנו, אורי סרי, מספר על כך שבשנים הראשונות, כמו משפחות רבות מתימן, חדרו גם למשפחתו של אביו רוחות הנאורות של התקופה, מה שהוביל לכך שכמה מהאחים הגדולים זנחו את המסורת התימנית ויצאו בשאלה. על האחים הקטנים כבר שמר האב בפיקחות ובחוכמה, מה שסייע להם להישאר צמודים לקו השמרני. גם אצל יגאל זה היה כך, עד שהגיע לגיל העשרה, אז הוא נפתח לנושא התיאטרון והמשחק, וגילה בהם את ייעודו. "הוא היה שותף בתיאטרון ניסיוני בירושלים, ומשם התחילה ההצלחה הגדולה שלו", מסביר בנו.

סרי התגייס לצבא, ושירת שם בלהקה צבאית יחד עם זמרים מובילים ומוכרים, כמו אושיק לוי, שלמה ניצן, יוסי סגל, ועוד שמות רבים שכיכבו באותם ימים. "גם אחרי שהוא סיים את השירות הצבאי, הוא המשיך לעסוק בתיאטרון ובבידור", ממשיך לספר בנו. "האמת היא שאתנו, הילדים, אבא אף פעם לא דיבר על כך, ולא פירט לנו על מה שעבר עליו באותן שנים. מאז שחזר בתשובה לא היה לו נוח להרחיב על עברו החילוני. אבל אני יודע שהוא היה שחקן ובדרן מאוד מפורסם, הופיע בתיאטרון חיפה ובעוד מקומות נוספים. באופן אישי אבא אמר לי פעם שהיו לו שאיפות גבוהות יותר והוא לא הצליח ליישם אותן. לדבריו, דווקא כשהוא ראה שהוא לא מצליח בענק, כפי ששאף, זה הוביל אותו לחזרה בתשובה. מצד שני בימים שישבנו שבעה התקשרו אלינו מכל מיני תיאטראות ומקומות שהוא הופיע בהם, ורק אז הבנתי עד כמה שהוא כיכב באותם ימים כמעט בכל במה אפשרית. אבא כנראה היה באמת מאוד מוכשר, והייתה לו יכולת מדהימה להיכנס לתוך דמויות ולהצחיק. הוא הצליח בכך כבר מגיל צעיר מאוד".

לא מתגעגע להופעות

סרי התחתן עם אשתו כששניהם היו בשנות ה-30 המאוחרות לחייהם, עדיין בעברם החילוני, והיא דחפה אותו לשחק בתיאטרון החאן, שם הפך לשחקן קבוע. "בינתיים", מספר אורי, "אבא התחיל קצת להתחזק, וגם אמא הצטרפה אליו. התגוררנו אז בשכונת בית ישראל, והייתה בשכונה עוד קבוצה של כאלו שהתחזקו, אבא היה אחד מהם. היה להם שיעור קבוע ולימוד משותף. אמא שלי מספרת שבמקביל לכך הוא גם התחיל למאוס בהתנהלות סביב חיי המשחק. היה לו קשה עם הנסיעות המשותפות עם השחקנים לכל חלקי הארץ, הוא לא אהב את הבילוי איתם ואת הדיבורים הנמוכים והרדודים, הם הכבידו עליו ולא התאימו לו".

ואז הוא עשה את המהפך?

"כן, כשהוא היה בסביבות גיל 40 הוא עשה את המהפך הגדול בחייו וחזר בתשובה שלמה. אבל זה לא קרה ביום אחד, כי למרות שכלפי חוץ הוא כבר ראה את עצמו כשומר מצוות לכל דבר, היה לו קשה מאוד לעזוב את המקצוע, כי הוא הרגיש שאין לו עתיד מקצועי בציבור החרדי, שכן באותם ימים תחום המשחק בכלל לא הוכר במגזר. בסופו של דבר פנה אבא לרב אורי זוהר שהבין היטב לליבו, והרב זוהר הציע לו ללכת בכיוון של הקלטות סיפורי חז"ל. מאותו יום הפך אבא להיות מחלוצי הקריינים במגזר החרדי. בתחילה הוא עבד ברדיו קול ישראל וסיפר שם סיפורי צדיקים בעיקר לילדים, ואחר כך הוא עבר להפקה של פרויקט חייו – הקלטת סיפורי כה עשו חכמנו".

אורי מספר כי בימי השבעה ציטטו רבים את הפוסט שידידיה מאיר פרסם כחודשיים לפני פטירתו, בו הוא סיפר על כך שזכה לפגוש לאחרונה את יגאל סרי-לוי, קריין ושחקן בחסד, שהקליט בקולו את סיפורי כה עשו חכמנו. "הקלטות שלו היו להיט גדול בבית שלנו", העיד ידידיה, "ולא רק אצלנו, ואני מדבר על קלטות אודיו, כן? לא וידאו. ומה שמדהים הוא שבעצם כבר הכרנו את כל הסיפורים האלו מהספרים, אבל סרי הפיח בהם חיים, פתאום הדמויות קיבלו קולות, אופי ואישיות. זה היה מופע מהפנט של איש אחד ששיחק לבדו את כל הדמויות. הוא היה גם רבי יהודה הנשיא וגם אנטונינוס הקיסר, גם הלל הזקן וגם הנודניק שרוצה לעצבן אותו, גם שמעיה וגם אבטליון, גם קמצא וגם בר קמצא. הכל ברמה גבוהה, בלי להתיילד, בלי להתדבל. היה בסדרה הזאת משהו מאוד רציני שנתן המון כבוד לסיפורים הגדולים, וגם למאזינים הקטנים".

איך אתם כילדים חוויתם את ההקלטות של אבא?

"היינו שותפים מלאים, גדלנו לתוך הקלטות האלו, זה חלק מפס-קול של שנות הילדות שלי, ולא רק לקלטות היינו שותפים אלא גם למציאות. כי אבא שלי היה מכנס בקביעות את הילדים בשכונה, ומספר להם סיפורי צדיקים, ממחיז אותם ביחד איתם וסוחף אותם עמוק. אלו היו הדברים שהוא הכי אהב לעשות, בלי תמורה ובלי במות מיוחדות, פשוט לקרב את הילדים הצעירים ולהפיץ את סיפורי חז"ל. בהמשך הוא גם הקליט סיפורים על רבי נחמן, שנועדו לגילים מבוגרים יותר, כי הם סיפורים יותר מורכבים. אבא שלי ידע להיכנס לדמויות ולהחיות אותן, זה מה שהיה כל כך מיוחד בו".

אבא שלך התגעגע לפעמים לעולם הבמה וההופעות?

"לגמרי לא, בדיוק להיפך – הוא ממש מאס בעולם הזה. אני חושב שמכיוון שהוא הגיע מבית שבמהותו היה דתי וחזק מאוד, הוא הרגיש שבכך שהוא חוזר בתשובה הוא בעצם מתחבר לשורשים שלו. יחד עם זה אני חייב לציין שלאבא תמיד הייתה נפש של שחקן, הייתה לו רגישות מאוד גבוהה, היא עזרה לו לשחק את הדמויות, אבל גם הקשתה עליו בכך שהוא עשה כל דבר מכל הלב, לכן בתקופות של ההתמודדות היה לו מאוד קשה. היו לו שנים בהן הוא היה ממש 'חולה אהבה' מרוב חיפושיו אחר הקב"ה והרצון שלו להגיע אל האמת".

חיבור מתוך פשטות ואמונה

גם בשנים המתקדמות יותר, בהן כוחותיו כבר לא היו כמו בעבר, המשיך סרי להשקיע הן בלימוד והן בהפצת שמחה ויהדות. "אבא למד בישיבת אש התורה בחברותא עם הרב אורי זוהר", מספר בנו, "הוא גם השתתף בתכנית לרבנות והיו תקופות בהן הוא לימד כמורה נושאים שונים של יהדות. במשך השנים הוא גם היה מנצל את כישרונותיו כדי להגיע לשמח אנשים, ובעיקר חולים ונדכאים בהוסטלים ובבתי חולים. אני חושב שאין מישהו בבית ישראל שלא מכיר את אבא, ולא יכול לספר על השמחה העצומה שהוא תמיד הפיץ סביבו".

הבן עוצר לרגע, ומוסיף בהרהור: "כמה סמלי שהוא נפטר בדיוק בראש חודש אדר".

יש מישהו מהמשפחה שלכם שירש גם כן את כישרון המשחק, ומשתמש בו?

"אנחנו שלושה אחים במשפחה, אני מטפל במוזיקה וגם עובד במסגרות של חינוך מיוחד, אחותי היא גננת, ואחי מחנך ומתעסק גם עם אמנות וספרות. כולנו במקום כלשהו משתמשים בכישרונות של אבא כחלק מהעבודה. זה מגיע אצלנו באופן טבעי, כי כילדים חווינו את זה מקרוב, והתחום של המשחק היה מאוד נוכח אצלנו בבית".

אביכם רצה שתעסקו גם כן בתחום המשחק?   

"אבא אף פעם לא רצה שנעלה על במות, הוא לא ראה בכך את הייעוד בחיים, ואני חושב שבעצם זה שהוא מיעט לדבר על עברו החילוני, הוא העביר לנו את המסר הכי חשוב – הרוחניות האמתית לא נמצאת בחיי הזוהר והתהילה, אלא בחיי המשפחה, באמונה וביהדות. כמובן שאפשר לרתום את הכישרונות ולהשתמש בהם לדברים טובים, אך לא להתבלבל, ובוודאי לא לתת להם להוביל אותנו, במקום שאנחנו נוביל אותם. זהו הדבר העיקרי שאני לוקח ממנו לחיים – את החיבור לקב"ה, במלוא הפשטות והאמונה. אבא באמת רצה מאוד-מאוד להידבק באלוקים, ואין ספק בכך שהוא הצליח".