מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: אין לאיש תעודת ביטוח מול הקורונה

בחיים שלנו אנחנו מתוודעים להבדלי מעמדות בכל מיני צמתים שבהם אנו דורכים.

אנחנו מרכינים ראש לפני מנהל בית הספר של הבן שלנו.

אנחנו שומרים על מרווח כבוד משר החינוך, כשמגיע לבקר בבית ספר שבו אנו עובדים.

אנחנו מביטים מלמטה למעלה אל השכן שהוא ראש מחלקת אורתופדיה בבית חולים הדסה,

ואנחנו משתחווים אפיים ארצה לפני הפרופסור לכלכלה שפגשנו ברחוב.

כשמגיע לבקרנו נשיא מדינה גדולה, אין גבול להתרגשותנו, וכשאנחנו בעצמנו זוכים בתואר, אנחנו צוהלים ושמחים גם אם אין אנו חושבים לעשות שימוש בתואר, וזאת, רק מכיוון שהוא נותן לנו דחיפה למעלה, ואנחנו נחשבים במדרגה גבוהה יותר, מזו שנמצא בה שכננו.

ופתאום מגיעה הקורונה ומגלה לנו שלאיש אין תעודת ביטוח.

"מה זה פה?", מתרעם הפרופסור, צועק הדוקטור, צווח השר, רועם ראש הממשלה.

"בשביל זה למדנו כל כך הרבה שנים? התנסינו? חתרנו לכיוון מעלה, השקענו, גברנו, לא נחנו ולא שקטנו? בשביל זה? בשביל שפתאום נגיע לאותו מקום בדיוק כמו שכננו, שלא נגע בספר מאז נולד? שלא עיין בכתובים מאז שהוא מכיר את עצמו? שלא השקיע ולו שנייה אחת במשהו אחר, מלבד בתענוגותיו? בשביל זה עמלנו ללא הפוגה עד שהוצאנו תואר, עד שקיבלנו את רכב השרד? עד שהגענו לדירת החלומות שלה קיווינו שנים, עד שהתעלינו מעל כל העם שמתחתנו?".

כן. בדיוק בשביל זה.

הקורונה מלמדת אותנו שמולה לא יהיו הבדלי מעמדות.

היא לא רוצה שנגיע למוות כדי ללמוד זאת, היא רוצה שנדע זאת היום.

"חדלו מגאוותכם", היא חוזרת ואומרת. "כולכם שווים תחת רגלי הקורונה. כולכם יכולים להידבק באותה מידה!

כולכם יכולים לחוש ברע עד כדי אשפוז בבית חולים, באותה מידה!

כולכם שווים תחת החוק! כן, באותה מידה בדיוק.

לא יעזור כספכם, לא יועיל לכם התואר ולא העיניים הרמות.

אין תעודת ביטוח מול הקורונה. עשיר כעני תעמדו מולה.

ותכלה הגאווה לנצח".