"כשאני מספר למתמודדי נפש ’גם אני הייתי כמוכם’, מתעוררת בהם תקווה"

כשעזרא שקל יושב מול דיירים המאושפזים בבית סוטריה בירושלים, בשל מחלה נפשית, יש לו  משפט קבוע שבאמצעותו הוא עורך איתם את ההיכרות הראשונית. "תסתכלו עליי", הוא אומר להם, "גם אני הייתי פעם בדיוק כמוכם – אושפזתי בכפר שאול, באשפוז יום, ונאלצתי להיפרד מהילדים ומהאישה. חוויתי על בשרי את ההתמודדות, והנה, הצלחתי לצאת מזה, וכעת אני מגיע לכאן כמלווה ואיש צוות. תאמינו בעצמכם, כי תמיד יש סיכוי".

המילים הפשוטות והישירות האלו, לדבריו של שקל, מחוללות המון. "ככל שאני נמצא זמן רב יותר בתפקיד בבית סוטריה, כך אני רואה עד כמה שהעבר הלא פשוט שחוויתי מסייע לי בעבודה. כי בעוד שבמקומות עבודה אחרים עבר כזה יכול להיחשב כמו גיבנת, הרי שבמקום כזה הוא כמו נוצות טווס. כשאני יושב מול אדם הנמצא באשפוז, ואומר לו: 'שמע, גם אני הייתי במצבך', זה ממש פותח דלתות. זה ממחיש לו שיש אפשרות לצאת מזה, לחזור לחיים נורמטיביים ולהיות מתפקד ושמח. כמובן שיש גם את היתרון המקצועי, כי אני יכול בקלות להזדהות עם הדיירים, גם בלי ללמוד פסיכולוגיה או פסיכיאטריה. פשוט מתוך החוויה האישית וניסיון החיים". 

בבית סוטריה בירושלים

בית ולא מוסד

על בית סוטריה מספר שקל: "סוטריה הוא בעצם בית מאזן שאמור להוות חלופה לאשפוז פסיכיאטרי. בתי סוטריה קיימים לא רק בישראל אלא בכל רחבי העולם, כשהרעיון מבוסס על ההבנה שהקהילה צריכה ללמוד להכיל גם את האנשים השונים, ולא לאשפז אותם במוסד מרוחק ומנוכר. בארץ קיימים שני בתי סוטריה – בירושלים ובכפר יונה".

שקל מציין כי הוא עצמו עובד בבית סוטריה בירושלים, בתפקיד 'מלווה'. "אנחנו בכוונה מגדירים את עצמנו כ'מלווים' ולא 'מדריכים' או 'מטפלים', מאחר שזה בדיוק הרעיון של סוטריה – ליצור כמה שפחות תפיסה היררכית, כי מי אמר שאני יכול להדריך את הדייר יותר ממה שהוא יכול להדריך אותי? אז נכון שהוא מצוי כעת במשבר, לכן הוא גם מאושפז כאן, אבל ייתכן שיש תחומים רבים אחרים בהם הוא דווקא יכול לתרום לי. אין שום סיבה להסתכל רק על הקושי שלו, אלא צריכים לראות אותו כבן אדם, יחד עם כל המכלול שלו, כעולם בפני עצמו". 

אבל למה בכלל צריך אלטרנטיבה למוסדות הפסיכיאטריים הקיימים?

"מי שמכיר מקרוב את האשפוז הפסיכיאטרי יודע שבמשך השנים היו הרבה אנשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות וחזרו משם עם חוויות פחות חיוביות, בעיקר בגלל הנושא התפיסתי – במחלקות רואים בדרך כלל את המחלה והאבחון, ומטפלים בהם, בעוד שבבית סוטריה אנחנו רואים את האדם עצמו. אנו מאמינים שלכל דייר שמתגורר כאן יש דברים שהוא אוהב לעשות, תחביבים, משפחה וגם חיי חברה. נכון שבין היתר יש לו גם אבחנה והתמודדות, אבל זה רק חלק מתוך האישיות שלו. השוני בגישה הוא ההבדל המהותי. 

"האנשים שמתגוררים אצלנו אינם 'מטופלים' אלא הם 'דיירים'", מדגיש שקל, "הם באים לגור בבית משותף, עם שגרה יומית שכוללת ניקיונות, פעילויות וסדנאות, לצד טיפולים ואנשי צוות כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים ויתר אנשי הטיפול הנדרשים, הכל ברמה המקצועית ביותר. בכל רגע נתון מתגוררים אצלנו עשרה דיירים, ולצערי יש תמיד רשימת המתנה ארוכה, אך זה המקסימום שאנו ערוכים לקבל".

ספר לנו על הדיירים שלכם. במה בעיקר הם מאובחנים?

"יש אצלנו דיירים שמתמודדים עם דיכאון או עם חרדות, יש כאלו שמלוות אותם מחשבות שווא או מחשבות אובדניות, יש עם פסיכוזה ועוד סוגים שונים של בעיות נפשיות מוכרות יותר או פחות. גם רמות הקושי של המחלה יכולות להיות שונות, אבל הדבר המשותף לכולם הוא שאף אחד לא מתאשפז כאן בכפייה, אלא אך ורק מתוך רצון והבנה שזוהי דרכו להחלים. הדבר העיקרי שהמקום שלנו מתבסס עליו הוא תקשורת עם הדיירים, כי ברור לנו שהם היחידים שיכולים לקבל בסופו של דבר את ההחלטות על חייהם".

עם תקווה ואמונה

איך נראה אצלך יום של עבודה?

"בתפקידי אני עובד יחד עם מלווים נוספים, במשמרות של 12 שעות – ביום ובלילה. יש גם תורנות בסופי שבוע, אז נדרש מאתנו להיות במקום במשך שבתות שלמות. אני מגיע לעבודה, ובעצם מאותו רגע אני אחראי לדאוג לכך שהבית יתופעל היטב, מבחינת ארוחות, ניקיונות וכל יתר הדברים שצריך. לפעמים הדיירים רוצים לצאת משטח הבית מסיבות שונות, ואז הם זקוקים לליווי. אנחנו כמובן מלווים אותם. גם על התרופות אנחנו אחראים, אך אף פעם לא נותנים אותן בכפייה. יש דיירים שמעדיפים לקחת תרופות לבד, ויש כאלו שמעדיפים שניתן להם. הכל נעשה בצורה מאוד פרטנית ואישית".

ברור שעבודה עם פגועי נפש היא מאוד לא פשוטה. מהו הקושי הגדול ביותר לדעתך?

"זה נכון שהעבודה לא פשוטה, לפעמים יש דיירים עם תופעות של אלימות או התקפים קשים, זו גם עבודה שדורשת המון מבחינה פיזית. אבל יחד עם זאת אני חייב לציין שאני לומד הרבה מאוד דווקא מהדיירים, ויש לנו לעתים קרובות שעות מאוד יפות וטובות ביחד.  רק לאחרונה הזדמן לי לצאת עם אחד מהם לתפילה בכותל, וכשראיתי אותו מתפלל מעומק הלב, כשהוא מבין כל כך טוב מה יש לו לבקש, הרגשתי שאני פשוט מקנא בו.

"לגבי הקושי – בעיניי הקושי הגדול ביותר הוא לשבת מול אדם שנמצא בהתקף או כלוא בתוך עצמו, ולראות אותו בכאלו שעות. בפרט כשאתה מנסה להזדהות אתו ולהתחבר לרגשות שלו, ואז אתה מבין שבעצם גם אתה חווה לא פעם חלק מהן, כי אין אדם בעולם שלא מרגיש לפעמים כאלו תחושות. זה מאוד מפחיד ומאיים".

ויש איך לעזור במצבים כאלו?

"בוודאי, יש הרבה דרכים לעזור – בנוסף לתרופות ולטיפולים, יש גם מעשים טכניים שיכולים להועיל, חלקם אפילו קטנים, כמו הכנת כוס תה למישהו שנתון בהתקף חרדה, או עזרה בהגשת ארוחה למיטה לדייר שלא מצליח לאסוף כוחות כדי לקום. הזדמן לי גם לנגן למישהו בגיטרה או לצאת אתו לבילוי במסעדה. יש הרבה מה לעשות, ואנחנו באמת משתדלים לפעול בלי הפסקה".

ומה נותן לך כוח כשאתה מלווה מצבים קשים ומורכבים?

"קודם כל הסיפור האישי שלי. ברוך ה' כיום אני נשוי, אבא לארבעה ילדים, עובד, מפרנס ומתפקד. זה ממחיש לי איך שגם הסיפורים הקשים שאני נתקל בהם יכולים להסתיים בצורה הכי טובה שאפשר. בנוסף, אני מרגיש גם המון סיפוק בעבודה. ברור לי שזו עשיית כחסד כפשוטו, ממש כפי שנאמר 'ועשית הישר והטוב'. הקב"ה לא סתם גלגל אליי את הניסיון שחוויתי בעבר, ובהמשך את ההזדמנות לעבוד בבית סוטריה. הוא רוצה שאעזור לאנשים, וזו הזכות הגדולה שלי".

כאדם מאמין, אתה מרגיש שהאמונה עוזרת לך במקצוע הזה?

"לי אישית היא בוודאי עוזרת. אני רואה מצבים כל כך קשים, והדבר היחיד שעוזר לך להשלים איתם ולהתמודד עם מה שאתה רואה, זו ההבנה שהקב"ה הוא מלך שחפץ בחיים, ואם הוא החליט שכך ייראו חייו של אדם מסוים, אז זה הכי טוב עבורו. שלא לדבר על מקרים בהם אדם מגיע למחשבות אובדנות חלילה, ואז האמונה היא הדבר החזק ביותר שיכול לגרום לו לבחור בטוב. במקרים כאלו אני אומר לדיירים: 'אם הקב"ה שהוא מלך העולם חפץ בחיים, אז אתה לא תרצה בהם?'

"אבל מצד שני, אני רואה לפעמים מטופלים שקשה להם להשלים עם הדברים. לא כל אלו שמאושפזים כאן באים מרקע של שמירת מצוות, ולפעמים הם לא מעוניינים לשמוע דיבורים על הנושא, וזה בסדר, אני לא אשוחח עם אף אחד על נושאים שלא מתאימים לו.

"אבל דבר אחד אני מדגיש לכולם – כדי להצליח להתמודד עם משברים כולנו זקוקים לאמונה, לא רק באלוקים אלא גם בעצמנו. ברגע שיהיו לנו אמונה ותקווה, יגבר הסיכוי שלנו להשתחרר מהקושי ולשוב לחיים. אני רואה זאת כחלק מהתפקיד שלי – לתת לכל מאושפז את הקשב ואת הלב, עם הרבה חמלה, כדי לגרום לו להצליח למצוא את הכוחות הטמונים בו ופשוט להאמין שיש לו סיכוי".