המטפלת הזרה ואני: תלות כדאי לפתח רק באבינו שבשמיים

בינינו, מי לא הייתה רוצה פיליפינית? תשובה: זו שעלולה לפתח בה תלות... גילוי נאות: אין כאן כל כוונה לרכל על המטפלות המקסימות שלי (הקודמת, הנוכחית, וזו של שבת). המטרה לשתף בחוויה הסובייקטיבית שלי, ובכל זאת אני בונה על זה שאי אפשר לתרגם את הקובץ לטגלו (השפה המדוברת בפיליפינים)...

מהרגע שאובחנתי ועד שהכנסנו מטפלת הביתה עברה שנה! כן, זה המון זמן שהצלחנו לסחוב – בזכות בעלי, הבת שלי אמונה שהייתה אז בסמינר ולקחה על עצמה המון, משפחתי התומכת וחברותיי הטובות. בתקופה הזו איבדתי בהדרגתיות תפקודים רבים והפכתי לסיעודית, ובכל זאת היה חשש גדול מצד בני הבית להכניס אדם זר לטריטוריה הפרטית. הם היו מוכנים לעשות הכל כדי לדחות את הגזרה. ובכל זאת, הגיע הרגע שהמציאות הכתיבה 'עד כאן!'.

המטפלת הראשונה שהגיעה להתגורר בביתנו מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. הרגשתי שיש בינינו כימיה ושהאופי שלה לטעמי. בעלת אינטליגנציה גבוהה יחסית, ולמרות החינוך המסורתי שקיבלה היא מעורה במודרניזציה. המגע שלה נעם לי, ואהבתי את האנרגיה. מבלי משים התחברנו, ונקשרתי אליה. היא מצידה חיבבה אותי וטיפלה בי במסירות.

אולם, אליה וקוץ בה: אחרי שמונה שנים בהן טיפלה בקשישה והתגוררה איתה בלבד, המעבר לדינמיקה משפחתית היה לה קשה. ממצב שבו רוב הדברים בשליטתה, נהיו לה פתאום שותפים רבים בעלי דעות ומעורבים. גם מהבחינה הטכנית – יותר כלים, יותר כביסה, יותר בלגן. גם תחום הכשרות היה זר לה, ואנחנו לא הבנו מספיק כמה חשוב לאפשר לה לבשל את האוכל שהיא רגילה אליו. השתדלתי בכל כוחי לפרגן, להוקיר תודה, ולנסות שיהיה לה טוב ונעים. על אף מאמציי, לאחר שבעה חודשים היא החליטה לעזוב.

קשה לי לתאר את עוצמת הכאב. הרגשתי נבגדת ופגועה, כמו אדם שחברו הטוב נטשו באמצע הדרך. הבנתי לעצמי, שפיתחתי תלות מוגזמת ואסור לי לחזור על הטעות הזו. פנינו אפוא לחפש מטפלת חדשה, ובהשגחה פרטית מצאנו מישהי טובה ואחראית. מבחינת האישיות שלה היא לא בדיוק "כוס התה" שלי, ובמונחים ישראליים – לא האדם הראשון שהייתי בוחרת לשבת איתו לקפה... אך הפעם ראיתי בכך יתרון! אין כאן צורך בחברות, אלא בקשר ענייני ומטיב. היא יודעת לטפל מצוין ומתחזקת את הבית נפלא. היא מבינה את מקומה במערך המשפחתי, ולי נשארת העבודה הפנימית לזכור שאם לא היא – יש אחרות.

זו עדיין משימה קשה מאוד, משום שאני באמת תלותית בה על כל צעד ושעל עד הרזולוציות הקטנות ביותר. חשבתן פעם להסביר למישהו אחר איך לצחצח לכן את השיניים? בלי עזרת ידיים... ונניח שהצלחתן, התרגלתן, ואחרי שבוע באה מישהי אחרת – איך תרגישו להסביר שוב ולתרגל מחדש? וכן הלאה על זו הדרך לגבי כל פרט ופרט. המטפלת של שבת היא "תיקון" בפני עצמו מסיבות שונות, אחת מהן שהיא נוהגת לשכוח משבוע לשבוע את מה שהסברתי בשבת שעברה...

לסיכום, יש כאן התמודדות לא פשוטה ומאתגרת לחלוק את חיי עם אדם נוסף. כולנו, במידה מסוימת, מאותגרות על ידי שידוכי חיינו: הורים, אחים, בעל, ילדים, מעסיקה, קולגה או שכנה. כולם טובים, כולם אהובים וכולם הם אמצעי לשפר ולשכלל את עצמנו ולקיים את תפקידינו. אבל תלות כדאי לפתח רק באחד!

לתגובות: tamardror74@gmail.com

לשמוט את השליטה ולשלוט על השמיטה – טור אמוני מעצים של תמר ללוש