איך להיות אישה טווה? הרבנית ימימה מזרחי סוללת לנו את הדרך

בשכונה שלי, שערי חסד, קשה לשמוח השבוע. דרכי שערי חסד אבלות כי נלקחה בחטף אחת מאבני השכונה, הרבנית חיה וידר, אשת ראש ישיבת מעלות התורה. אני ממש מרגישה את הביטוי "פָּנָה זִיוֵנוּ, פָּנָה הוֹדֵנוּ, פָּנָה הֲדָרֶנּוּ".^[1]

אני רוצה לדבר עליה מעט. היה בה שילוב נדיר: רוך וצניעות ואצילות מצד אחד, ועוצמה אדירה מצד שני. כשהיינו פוגשים את דמותה הצנועה היא פתאום לחצה לך יד וזו הייתה לחיצה שנתנה לך כוח לכל היום.

וחשבתי על כך שזאת השאלה שאני נשאלת הכי הרבה מיום שהתחלתי ללמד. השילוב הזה של עוצמה ושל רוך מעסיק נשים רבות. כמו האישה המקסימה הצעירה שניגשה אלי אתמול בסוף השיעור ואמרה לי "הרבנית, אני לא מוכנה להיות כמו אמא שלי. אמא שלי כנועה הייתה כל החיים, עשתה מה שאמרו לה. אני לא אהיה ככה. אני לא אהיה שפלת רוח כמוה. אני לא מוכנה שבעלי כך וכך. אני אענה..."

זו השאלה שאני נשאלת הכי הרבה: האם רוך? האם קושי? ואם אני אמורה להיות רכה, אז עד היכן? איך מבינים את השילוב העדין הזה?

והסברתי לה שבאמת, התורה מבקשת את ה"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".^[2] עֵזֶר זה בהחלט להיות רוך, להיות לעזר (כמובן לא להיות עוזרת בית של אף אחד). כְּנֶגְדּוֹ – זו נְגִידוּת, עמידה של מַלְכוּת. יש לך היגד משלך שהוא לפעמים מנוגד לזה שלו.

איך זוכים לזה?

והבן איש חי זצ"ל בביאורו לפרשת השבוע, ויקהל, לוקח את הפסוק "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים".^[3] הוא מדבר על הטוויה, העבודה בפלך, כאיזון מדהים שאישה כל כך זקוקה לו. והוא כותב שבטוויה יש שני כיוונים לחוט, יש שְׁתִי ויש עֵרֶב. שתי זה כוח להתנגד. כמו... וַשְׁתִּי. כשהאיש שלה מבקש ממנה משהו נורא, להופיע בצורה לא צנועה, היא תגיד לא "לא". היא תביע את העוצמה הזו. ויש את חוטי הערב של אסתר המלכה, שהייתה ערבה לבעלה כבשעת כניסתה לחופה.^[4]

ואת האיזון הזה של קושי כשצריך ורוך כשצריך, יאמר הבן איש חי בתובנה שנשמעת לנו היום מאוד פרימיטיבית, אישה משיגה אותה בעבודת כפיים.^[5]

אני זוכרת שלמדתי תפירה ועיצוב (עשרה דברים שלא ידעתם על הרבנית ימימה.

 והמורה לימדה אותנו שיש לבד צד שנכנע; המחט נכנסת בקלות ואת תופרת. וכשאת עושה בצד הנגדי, המחט צריכה להיאבק. לבד יש פתאום צד קשה יותר.

כך, הטוויה, ממש בהיבט הפיזי של, מחדירה לנפש חוכמת לב של איזון נכון: פה אני צריכה נגידות. פה אני צריכה רוך. השתי והערב הם שילוב מופלא של דין ורחמים.

וחשבתי על כך שאנחנו, אני בכל אופן, נשים של המון חוכמת-לב. לומדות המון, יודעות המון, משתלמות המון, וזה נפלא. הידיים שלנו פחות מאמנות את הנפש בדברים הקשים ובדברים הרכים. "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ!"^[6] זה לא שהיא אישה רק של מלאכת כפיים. הייתה לה חוכמת לב עמוקה ואת חוכמת הלב הזאת היא קיבלה מהעשייה הפיזית, מהטוויה.

אז אולי לא נלך ללמוד תפירה, ואני לא רוצה לכבס בנהר. אבל הרעיון הוא שזה עשייה של משהו בכפיים האלה. אני לא ממש משתמשת בהן יותר מדי לאומנות. אפילו הבצק – התמהיל הזה, להוסיף מים, להוסיף קמח – מוסך בנו את חוכמת הלב הנשית שכל כך נחוצה לנו. אני חושבת שאולי אנחנו צריכות להשתלם בזה עוד הרבה, הרבה יותר. יותר ידיים, הרבה יותר ידיים. אולי כך נזכה באיזון הפלאי הזה שהיה לרבנית חיה וידר – רוך עצום, ונגידות ומלכות. הלוואי, הלוואי שנזכה לתפור את הבגד הזה.

מקורות ומראי מקום:

[1] פרפרזה, רש"י, בראשית פרשת ויצא, פרק כ"ח פסוק י': "לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶלָּא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה", וְלָמָה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָּהּ הוּא הֲדָרָהּ. יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָּהּ פָּנָה הֲדָרָהּ".

[2] בראשית ב', יח: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

[3] שמות ל"ה, כו.

[4] עפ"י מדרש אסתר רבה.

[5] הרב יוסף חיים ("בן איש חי"), "אדרת אליהו": "יובן בס"ד לרמוז הכוונה שקשרו וחיברו חכמת הלב, שהיא המחשבה, עם הידיים שבהם המעשה כדי לקדש עצמם במחשבה ומעשה כאחד, ולא שתהיה המחשבה מופרדת מן המעשה, כי האדם הפוגם במחשבתו הנה הוא מפריד המחשבה מן המעשה, שתהיה מחשבתו בדבר אחד שאינו מעין המעשה. והכתוב בא להגדיל קדושת מעשה המשכן. שאפילו מעשה הנשים הייתה בשלימות גמורה".

[6] שמות ל"ה, כה.