פרשת ויקהל: האדם צריך ליצור בעצמו את האש! או שאולי לא?

שני פנים יש לאש. מצד אחד, האש מאירה ומחממת, ומן הצד השני - היא מכלה ושורפת את כל הנקרה בדרכה. שני הצדדים תלויים זה בזה - ככל שחומר הבערה עוצמתי ומסיבי יותר, כך גם עוצמת חום האש ואורה.

האש מקיפה את השבת בכניסתה וביציאתה. את כניסת השבת אנו מציינים באמצעות מצוות הדלקת נר שבת, ואת יציאת השבת אנו מציינים באמצעות מצוות הדלקת נר הבדלה. המעבר מימי החול אל יום השבת ומיום השבת אל ימי החול מלווה באש.

ננסה להבין את משמעות העניין.

אחד המקורות למצוות השבת מופיע בתחילת פרשתנו: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן להשם, כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות ל"ה, א'-ב').

המשנה במסכת שבת מונה שלושים ותשע מלאכות האסורות בשבת מן התורה (ל"ט מלאכות שבת). סוגי המלאכות לא פורטו בתורה שבכתב אלא רק בתורה שבעל פה, למעט מלאכה אחת שכן מוזכרת בתורה במפורש - מלאכת ההבערה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

התלמוד (שבת ע ע"א) מביא מחלוקת תנאים סביב סיבת החרגת מלאכת ההבערה וכדאי לעיין שם.

הרמב"ן על פסוק זה כותב, שהסיבה היא משום שבאמצעות האש ניתן גם לבשל דברי מאכל, והיה מקום לחשוב שמותר להבעיר אש לצורך הכנת אוכל נפש, וכפי שמותר בחגים (כמובן, עם כל התנאים הנלווים), לכן התורה מדגישה איסור כולל של הבערת אש בשבת, ללא החרגות.

רבנו בחיי כותב, שהאש היא הכוח היוצר והמניע את כל התעשייה והטכנולוגיה, האש היא אבי אבות היצירה ואף הבסיס לרוב המלאכות שנאסרו בשבת, כך שחלק גדול מהמלאכות שנאסרו בשבת כוללות בתוכן גם אש, ולכן התורה מציינת במיוחד את מלאכת ההבערה.

ננסה לראות זווית ראיה נוספת להבנת הייחודיות שבאש.

המדרש מתאר את האש הראשונה שנוצרה בידי האדם – על ידי אדם הראשון.

"כיון ששקעה החמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון, שנאמר 'וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי" (תהלים קל"ט)... מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו שני רעפים (מעין אבני אש), והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה, הוא הוא דאמר (זהו שכתוב) 'וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי'" (בראשית רבה, י"א).

נשים לב, שהקדוש ברוך הוא זימן לאדם הראשון רעפים, ולא אש ממש. משמע מכך, שהשם חפץ גם בפעולה אקטיבית של האדם. השם רוצה שהאדם יתאמץ ויוציא אש בכוחות עצמו. את הפוטנציאל ואת כל כוחות הבריאה הקדוש ברוך הוא ברא, אולם הוא חפץ בפעולה קטנה של האדם שיוציא את כלל הכוחות הקיימים מן הכוח אל הפועל. ככה זה גם בכל היצירות של האדם – הכוחות העיקריים קיימים, אולם האדם צריך לטפל בהם כדי שהם יבואו לידי ביטוי, ככה זה בחרישה, בזריעה, בקצירה וכו'. לכן הקדוש ברוך הוא זימן לאדם רעפים ולא אש ממש, אולם בשבת האדם נצטווה: "לא תבערו אש". ביום השבת אל תעשו מלאכות המוציאות מן הכוח אל הפועל משום שיש צורך באיזון. אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש, אולם יש לשים לכך גבולות.

אנו מוכרחים להגביל כל מעשה, כל יצירה וכל מלאכה, ואגב, יש דעה בתלמוד שדיבור גם נקרא מעשה (בבא מציעא צ ע"ב, עיין שם בסוגיה), כך שכמובן גם אותו עלינו להגביל. במילים אחרות – אנו צריכים למשוך את קדושת השבת אל ימי החול. לשבות כשצריך גם ביום חול.

הקדושה שבאה לידי ביטוי בשבת, נוכחות השם בבריאה, היא שמגבילה את היצירה האנושית ומונעת ממנה לצאת מכלל שליטה. על האדם ליצור וליצור, אולם בכל יצירה בעולם צריך לחפש האם היא מתואמת עם רצון הבורא ומתי עליו לשבות. העצירה המוחלטת של כלל המלאכות בשבת מלמדת את האדם לחפש בכל יצירה בימות החול האם היא לא חורגת מהגבולות הראויים לה.

השילוב בין היצירה לשביתה נותן לאדם מרחב של התבוננות על מקומו שלו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

השבת – יסוד קדושת הזמן, והמקדש – יסוד קדושת המקום, מעניקים לאדם את היציבות בהבנת גבולות מקומו.

זוהי משמעות הציווי "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". התורה מתווה את גבולות היצירה האנושית, וגבולות אלה הם המעניקים תחושות שלווה וחירות לאדם. "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מֵיצָרִים" (שבת קיח ע"א. מֵיצָרִים – מֵצַר בלשון רבים). מדהים. דווקא ההגבלה ממלאכות פיזיות מעניקה נחלה ללא הגבלה, שהרי אין הגבלה לעולמו הרוחני של האדם.

נשוב לאש. האש היא המלאכה הראשונה של האדם בצאת השבת הראשונה בבריאה, ואולי אף המלאכה הראשונה באופן כללי, כך שהיא מייצגת את המלאכות כולן. אש - מצד אחד היא מכלה, אולם מצד שני היא מאירה ומחממת. כלומר, עלינו לכלות רק באופן שהכילוי עושה טוב לאנושות – והתורה קובעת מהו הטוב האמתי. המילה "מלאכה" היא מלשון כילוי, אולם עלינו לכלות ולעשות מלאכות רק באופן המותר על פי התורה.

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה משובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה, ט').

בכניסת השבת אנו מדליקים נר, משום שמהותה של השבת היא אור וראייה בהירה על החיים, ובמוצאי שבת אנו מדליקים אבוקה, כלומר, לפחות שתי פתילות עבור נר ההבדלה כך שהאש גדולה יותר, משום שבימי החול אנו צריכים "לכלות" יותר מאשר הותר לנו בשבת, אולם לכלות רק בתוך גבולות "השבת של ימי החול".