פרשת ויקהל: עם כל הזהב הזה של בני ישראל, איך יצא כזה עגל קטן?!

ככל שמתקרבים לפורים, אני מוצא עוד ועוד מכנים משותפים בין דורנו לדורו של מרדכי.

להם היה המלך אחשוורוש - לנו יש ראש ממשלה בלי ראש... להם היה את המן - לנו יש את ליברמן... בגללם אומרים "על הניסים" - בגלל ממשלתנו בוכים על המיסים...

אני מקווה שכל מי שנהג להתבכיין ש"לא כל יום פורים", שלפחות הוא שמח מההצגה המתמשכת של הממשלה הזאת, כי אין "נהפוך הוא" גדול מכהונת הליצנים האלה.

אחרי שמעכו וטחנו אותנו בחודש האחרון עם יוקר המחיה, הייתי מציע לשנות את מזל החודש מדגים לגפילטע-פיש... אבל בלי הגזר, כי עם התייקרות המזון זה כבר מותרות.

אבל האמת, שאינני מבין איך הממשלה הזאת כבר לא מתעוררת. הנה, אפילו נשיא רוסיה מתחזק! שמעתי אומרים, שבראש השנה הוא יהיה באומן...

אך ניתן להליץ בעדם, שכל מטרתם ביוקר המחיה היא רק לספק לנו אביונים מהודרים לפורים... נו, נו.

הרבי מקלויזנבורג אמר פעם, שעוד במדבר היו עסקנים למיניהם שדאגו לחלוב את התקציב. לדבריו, זה ההסבר איך למרות ריבוי הזהב שהיה לבני ישראל אחר ביזת הים, בחטא העגל יצא רק עגל קטן מזהב. לכאורה, עם כל כך הרבה זהב היה צריך לצאת להם שור גדול?

התשובה, אמר הרב, שכבר אז העסקנים עשקו את תקציב הזהב, ומהמעט שהותירו יצא העגל הקטן...

בקיצור, בתקופה כזאת שהשיח הציבורי והפרטי נסוב סביב יוקר המחיה וקושי הפרנסה, לפרשתנו יש מסר חשוב ללמדנו בעניין.

* * *

משה הצטווה מאת ה' ליצור שני כרובים - פסלי זהב עם פני תינוק (חגיגה יג ע"ב), להניחם מעל ארון העדות, בו שכנו לוחות הברית (ברכות ח ע"ב), ובעת שידבר עמו, יהיה זה מבין שני הכרובים (שמות כ"ה, כ"ב).

משה מבצע, והאברבנאל (שמות כ"ה, א') תמה: "כי הנה יראה שהיה עובר בזה על "לֹא תַֽעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַֽאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת", ואיך ציוה ה' אותם לעשות מה שהוזהרו עליו?".

פלא עצום. הקב"ה אוסר את ישראל לעשות פסלים, עד כדי כך, שאפילו אסור לייצר בובות ילדים למשחק (עי' יביע אומר, יו"ד ח"ג סי' ח), והנה, למרבה הפלא, הקב"ה מצוה את ישראל להכין פסלי זהב, להכניסם למשכן, להציבם מעל לוחות הברית - האוסרים את יצירתם! - ודווקא משם, מתוך הסתירה הזו, הקב"ה יתגלה למשה רבנו וידבר עמו. היתכן?

הבנת העניין נחוצה לנו בדור זה הסוגד לעגל הזהב.

* * *

רבי אליהו לאפיאן זצ"ל שרטט פעם במהלך שיעור שמסר, תמונה רבת יגון עליה שמע.

רעב נורא שרר ברחבי אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובכפרים ועיירות רבים ברחבי מזרח אירופה סבלו המונים מתת תזונה ומרעב.

ילד אחד, בן לאחת המשפחות בליטא, חלה אנושות מרוב רעב, ומצבו הלך והחמיר מיום ליום.

באחד הימים הגיעה קבוצת ילדים מכיתתו לבקרו. כשהתקרבו הילדים למיטתו, פנה הילד לאביו ושאל: "מי הם הילדים הללו?".

האב, שהבין כי בנו לא מזהה את חבריו בשל פגיעת המחלה במוחו, הביט בו בצער, והשיב: "ילדי, אלו חבריך מהכיתה. הם באו לבקר אותך...".

מספר ימים לאחר מכן הגיע אחיו לבקרו.

"אבא, מי זה?", שאל הילד והצביע חלושות לעבר אחיו.

דמעות עלו בעיני האב המיוסר. הוא רכן לעבר בנו החולה ואמר: "ילד מתוק שלי, זהו אחיך...".

האח הציע להישאר להשגיח על אחיו החולה כדי שאביו ילך לביתו לנוח מספר ימים. האב הסכים.

כעבור מספר ימים שב האב. בכניסתו אל החדר, פנה אליו בנו החולה ושאל: "סליחה, אדוני, מי אתה?".

האב השבור פרץ בבכי ואמר: "בני, אינך מזהה אותי? זה אני, אבא...".

רבי אליהו לאפיאן השתתק רגע, מתבונן בעיני רוחו באותו מחזה עגום, ואז אמר: "אחת מן התוצאות המרות ביותר של רעב ומחסור, שביכולתם לגרום לאדם חוסר יכולת לזהות את אביו, מולידו...

"היודעים אתם מה אני לומד מכאן?", קרא רבי אליהו, "לכל יהודי יש נשמה הזקוקה לתזונה רוחנית, לתורה מצוות ותפילה. וכשם שהגוף זקוק לתזונה גשמית על מנת להתקיים, כך מוכרחה הנשמה לקבל את תזונתה הרוחנית כדי להתקיים. אולם כאשר האדם משועבד לחומריות ומזניח את סיפוקה של הנשמה, הרעב יחלישה, וכך האדם עשוי להגיע למצב שהוא לא יכיר אפילו את אביו שבשמים...".

* * *

התרגלנו לחשוב, שעבודת אלילים פירושה: סגידה לפסל. לא משנה החומר, עץ אבן או זהב, השתחוויה במטרה לעובדו פירושה עבודה זרה. 

רבי יצחק עראמה זצ"ל ממסגר מחדש את המושג "עבודה זרה".

וכה דבריו (העקידה, שער מ"ה): "ויש בכלל זה העבודת אלילים הגדולה המצויה היום בעולם, מציאות חזקה, והיא: רפואת כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחות הנכסים - שהמה להם האלהים האדירים אשר עליהם הם נשענים, ובאמונתם הם נסמכים, ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל ועוזבים את תורתו ומניחים אותה עגונה ועלובה בקרן זווית - וזו היא גופה של עבודת אלילים!".

עבודה זרה מביאה את האדם לבטוח במקור כוח שאינו בורא העולם; זה יכול להיות פסל שמאמיניו משוכנעים בסגולותיו, וזה יכול להיות אדם שעושה מופתים ומטעה את מאמיניו שהוא מקור כח על אנושי.

אבל העבודה זרה הגדולה ביותר, אומר בעל ה"עקידה", היא המשען על הביטחון הכלכלי, שאדם שם את מבטחו בריבוי ממונו ונכסיו, שהמה לו מקור הכוח לבטוח בו ולהישען עליו.

הגע עצמך, מה בין אדם הבוטח בממון כמקור עוצמתו, לבין אדם הבוטח באלילו - שהוא לו מקור כוחו? שניהם בוטחים בדומם ולא בבורא העולם, והצד השווה ביניהם, ששניהם עסוקים בעבודת אלילים.

בעל "כתונת פסים" (פר' בהעלותך) מחדד את העניין. וכה דבריו: "כשהנשמה משועבדת לעבודת הגוף, שיש לו מיצר וגבול, וטרוד כל היום בצרכי הגוף למצוא הון ועושר - היא העבודה זרה הגדולה! ... שחומר הגוף אינו מניח לילך לחכמים לשמוע חכמה, שהיא צרכי הנשמה".

נדגיש, שהממון לכשעצמו איננו פסול. אדרבה, ממון המנותב לצרכים חיוביים - לקיום הגוף והחזקת תורה - ערכו רב לאין שיעור, עד שאמרו, שממון הצדיקים חביב עליהם יותר מגופם (חולין צא ע"א), בהיותו להם אמצעי כביר לקיום גופם לעבודת ה' ולקיום מצוות בורא.

השאלה מה המטרה - בדיוק כמו בעשיית הכרובים!

אדם שייצר לעצמו דמות כרובים, אכן יעבור על איסור עשיית פסל. אולם כאשר הקב"ה ציווה את משה לעשות את הכרובים, אי ציות לקיום הציווי ייחשב לו עוון ביטול קיום רצון ה'!

כי הפסל איננו העיקר, אלא רצון ה'! כשה' חפץ בו, זו עבודת ה', וכשזה נגד רצונו - זו עבודת אלילים.

אותו הדבר בקיבוץ הממון וצבירת הנכסים.