מיומנה של טלפנית: "אשתי תפסה אותי תורם להידברות"

מוקד הידברות הוא צומת שמנקז לתוכו אין ספור שיחות של כל גווני הקשת בעם ישראל. מובן שאנו, המוקדניות, לומדות על עם ישראל ישר מהשטח. שומעות, מאזינות, מתרימות, מכוונות, מכילות, משמשות כותל לכל מי שרוצה לשפוך את לבו, לעיתים בבכי חרישי. משתדלות למחות מעיני אלה שמעבר לקו, לאו דווקא דמעה סוררת, אלא דמעות שליש. פורקות סבל, נותנות תקווה ומעבירות לרב זמיר כהן שמות לברכה. זהו המקום שבו אם אתה לא מרגיש שליחות - ודאי קשה יהיה לשאת את העול. עם כל זה, הרווח המידי הוא עצום. בונוס נוסף הוא שאנו לומדות ומחכימות מהתמודדותם ומאמונתם של עם ישראל.

קצרים וחיכוכים בשלום בית הם חלק נכבד מהבעיות המדוברות, עד כדי כך שהידברות ראתה לנכון לפתוח מחלקה מיוחדת שנקראת שלום בית.

נשים רבות שופכות את לבן על מצבן הקשה. שולה הייתה אולי דוגמה קיצונית. היא בכתה על שגילתה את בעלה מתרועע במחוזות רחוקים מהמותר. לא יכולתי לעזור לה, מעבר לכך שהאזנתי לדבריה במשך זמן רב. ניסיתי פה ושם לטעת בה תקווה ואמונה, וכמובן להעביר אותה לייעוץ במחלקת שלום בית.

לאחר שיחות קשות אלה, חשבתי כמה זה נורא לכל מי ששותפיהם לחיים נתפסים על דבר עבירה.

אבל יש גם מקרים הפוכים.

חשבתם פעם שבת זוג תתפוס את בעלה על דבר מצווה? שהוא יסתתר מפניה, וכל אשמתו היא שרצה להיות שותף בזיכוי הרבים?

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

עקיבא היה אחד שפנה מעצמו מדי פעם לתרום. הערכנו מאוד את התרומות שנעשו מיוזמתו. הוא דאג להזכיר שאין לו צורך בקבלה ובמתנה, ותמיד היה מסיים את השיחה בתודה נרגשת על שזיכינו אותו להיות שותף בזיכוי הרבים.

לאחר כמה מקרים שהשיחה נקטעה באיבה והשיחות הפכו לעיתים ללחישות, הבנתי שהוא בחרדה שאשתו תתפוס אותו "בקלקלתו". הבנתי אותו מאוד, כי כבר נתקלתי בהרבה מאוד תורמים ותורמות יקרים, שכל אשמתם התבטאה בכך שלקחו חלק בכל הזכויות.

עקיבא היה אציל נפש ועדין מספיק כדי לא לספר על הקצר הזוגי שהידברות עלולה לגרום. לפעמים היה לוחש במהירות שאתקשר עוד 10 דקות, ולפעמים היה חסר סבלנות ופוקד עלי לקחת במהירות את הפרטים. קצת ריחמתי עליו, אבל הערצתי את הנחישות במטרה על אף הסיכונים שבדרך.

באחד מימי השידורים הוא לקח על עצמו הוראת קבע לשנה. כשהודיתי לו על ההשתתפות והיד הנדיבה, קטע אותי ואמר "אני צריך לומר תודה. הרי אתם שעושים לי טובה". באותה שיחה כבר היה גלוי לב לספר על עוגמת הנפש שהוא עובר כשאשתו מגלה את התרומה, שלדעתה מכלה את ממונם. הוא הוסיף שאשתו מנהלת את החשבון, ושום שקל לא בורח לה מהעיניים. צחקתי בלבי על ההבדל התהומי שיכול להיות בין בני אדם. אני לא יודעת מה מתחולל אצלי בחשבון, ותמיד שמחה שבעלי לוקח על עצמו לבדוק מידי פעם אם יש חריגות. כמעט שאלתי אותו אם היא נותנת לו מידי פעם דמי כיס.

באותם ימים חשבתי על הצדיקים והצדיקות שתורמים ומתחננים שלא נגרום להם בעיות בשלום בית ולא נשלח קבלה הביתה. ידענו שבנפשם הדבר, והיינו מציינות את העובדה הזו בסימני קריאה.

אבל גם עקיבא, שהיה צריך לרדת למחתרת כדי לתרום, נתפס, ואת אשר יגור לו בא. לאחר חודשיים קיבלנו ממנו שיחה.

"אני מתנצל, אבל אני חייב לבטל את הוראת הקבע", כך בקש עקיבא בעוגמת נפש.

"נעביר את הבקשה שלך לביטולים" עניתי מבלי לבדוק לעומק העניין. הבנתי שאין זה המקום לשאול על סיבת הביטול. הכל היה ברור.

"אשתי לא מוכנה לזה. היא פשוט עברה על חשבון האשראי", אמר נוגות.

"אתה נשאר שותף יקר. כי מה שקובע זה הרצון והמחשבה. אין ספק שבשמיים אתה שותף לכל דבר".

"תודה".

"בעזרת ה', עוד תהיה לך הזכות לתרום בהסכמת אשתך".

"אל תתייאשו ממני, ותמשיכו להתקשר".

עשיתי כפי שרצה, אבל תמיד זה הסתיים במשפט "בבקשה המשיכו להתקשר. אל תתייאשו".

ביטלתי את התרומה, אבל היה ברור לי שהזכויות שלו ממשיכות להגיע מעלה מעלה. ופעם אחת בצער, כמו 100 פעמים שלא בצער.

"אשריך, עקיבא, שנתפסת על דבר תורה".