מחזה האבסורד בשמעון הצדיק: ויתור על הריבונות הישראלית בירושלים יתפוצץ לנו בפרצוף

ביומו האחרון של חודש יולי, לפני עשרים שנה, יום רביעי, בשעה אחת וחצי, בזמן שאני מתארגנת לצאת מביתי שבצפון ירושלים לקמפוס בהר הצופים, נשמע קול פיצוץ.

הימים ימי האינתיפאדה השנייה. פיצוצים הם שגרת יום יום כמעט, לפעמים שומעים אותם, ולפעמים רק את קולות הסירנה שבאים בעקבותיהם. בצהרי אותו יום רביעי הפיצוץ נשמע היטב, ולאחר כמה שניות הסתבר גם מהיכן הוא הגיע.

כשהגעתי לקמפוס – בהליכה, כי את כבישי הגישה סגרו למעבר כלי רכב – ענן עשן עדיין אפף את השבילים ואת הבניין המרכזי. גם ריח אבק שריפה עמד באוויר, אך נוראה מכל הייתה הדממה. דממה של מוות ושל זעזוע ואימה. תשעה בני אדם נרצחו, מאה נפצעו.

למחרת בבוקר, כבדה ממראות יום אתמול, יצאתי שוב בדרכי למה שהיה מקום עבודתי ולימודיי, הפעם בתחבורה ציבורית. בצומת הסמוך למטה הארצי, עצר לידינו ברמזור מיניבוס ובו נוסעים ערבים, ובתוך המיניבוס חגיגה – מוסיקה בקולי קולות, שירה, ריקוד במושבים ומחיאות כפיים לפי הקצב. כדי שלא אחמיץ חלילה את עילת החגיגה, סימנה לי אחת מיושבות המיניבוס את סימן הניצחון בשתי ידיה. גם בתוך שגרת הפיגועים של אותה אינתיפאדה איומה, וחרף מראות הזוועה שניבטו מן המרקע כעניין שבשגרה, המעמד הגרוטסקי והמזוויע הזה – של אנשים שהם גם הורים לילדים או בנים להוריהם, חוגגים בשירה ובריקוד מוות של אנשים חפים מפשע, הורים לילדים, בנים ובנות להוריהם, עולמות מלאים שנטבחו בשעת ארוחת צהרים ביום קיץ מנומנם – החריד אותי יותר משהחרידו מראות גראפיים וקשים הרבה יותר.

נזכרתי באירוע הזה השבוע, כששוב עלה לכותרות נושא שכונת שמעון הצדיק, בעקבות הקמת הלשכה המאולתרת של חבר הכנסת איתמר בן גביר בשכונה. ולא כל כך בגלל אירועי האלימות בשכונה, שריפת הרכב של משפחת יושבייב תשע פעמים או השלכת בקבוקי התבערה אל חדר הילדים בביתם, וגם לא בשל ההתכתשויות ברחוב או הצהרות התושבים הערבים שיילחמו עד טיפת הדם האחרונה.

מי שהזכירו לי את אירועי הקיץ האפל ההוא היו דווקא הקולות שהאשימו את בן גביר שהוא פרובוקטור ופירומן. הקולות שהתייחסו לרצון של יהודים להתגורר במרכז ירושלים בבתים בבעלות יהודית כאל 'התגרות'. "מה יש להם לחפש בלב שכונה ערבית" או אמירות כגון "שיצאו משם וזהו" הן הצהרות שיכולות להישמע רק מפי אנשים שירושלים עבורם היא מקום שמגיעים אליו פעם בשנתיים-שלוש לטיול בית ספר לכותל או לבר מצווה של אחיין. מקום שנכנסים אליו עם ווייז מכוון למופע אקראי בבריכת הסולטן או לביקור במוזיאון, שבסיומם מחפשים את הדרך הקצרה ביותר ליציאה מהעיר.

אבל יש אנשים שירושלים היא הבית שלהם. למרות הפקקים היום יומיים והדירות הקטנות במחירי מנהטן. בית בו הם עשויים לעמוד ברמזור אקראי ולצפות ברכב שלידם בחגיגות שמחה על רצח של אחים שלהם. מי שאכפת להם ממרקם החיים והביטחון בירושלים לא יכולים לאפשר אלימות וטרור בשמעון הצדיק, כי כל כניעה נקודתית לאלימות של תושביה הערבים מביאה לעוד אלימות ולעוד טרור שתושביה היהודים סופגים.

הרעיון של שקט בכל מחיר הוא התאבדות איטית. הקונספציה של ותרנות כדרך להשגת שקט או ביטחון קרסה בהדי פיצוצים והרוגים רבים באוסלו ובאינתיפאדה השנייה.

שכונת שמעון הצדיק איננה שייח ג'ראח, כפי שמדווח בטעות בחלק מכלי התקשורת. מדובר בשתי שכונות סמוכות אך שונות. הבתים בשמעון הצדיק הם בבעלות יהודית – ואין על זה ויכוח. ולא מדובר על פאתי רמאללה אלא על מרכז ירושלים, זו שאמורה לתפקד כעיר בירה. ממערב לקמפוס הר הצופים, ממערב לגבעה הצרפתית, ממערב לנווה יעקב ופסגת זאב (שם יש הרבה תושבים ערבים שקנו דירות בלב שכונה יהודית ואף אחד לא משליך להם בקבוקי תבערה לתוך הבית).

השכונה נמצאת גם במרחק של דקה מהמטה הארצי של משטרת ישראל – אותה משטרה שבאקט פוליטי בוטה מעדיפה שלא לאבטח את תושבי השכונה כדי לגרום להם לעזוב, העילה למעבר של בן גביר לשכונה לכתחילה. למרגלות אותו בניין נרצח שלום יוחאי שרקי הי"ד, והתרחשו מספר לא מבוטל של אירועים נוספים. האם מישהו השכיל להסיק שאם האלימות לא תרוסן, סבירות גבוהה שהיא לא תישאר בתחומי שכונת שמעון הצדיק? זו כנראה ציפייה מוגזמת.

כשקוראים היום את ההודעות לתקשורת שפרסמו שרים בממשלת ישראל כתגובה על הפיגוע בקמפוס הר הצופים, הן נראות כאילו היו לקוחות ממחזה אבסורד.

שר החוץ דאז שמעון פרס קרא לפלסטינים "להפוך את ארגוני הרצח האלה לבלתי לגיטימיים בחברה. הם פוגעים לא רק בנו, אלא הורסים גם את עתידו של העם הפלסטיני". סגן שר הביטחון דאז, ויצמן שירי, גרס ש"במלחמה בלבד לא ניתן לחסל את הטרור, והפרדוקס הוא שהיום נתנו לפלסטינים שבעים מיליון שקל והם החזירו לנו בשבעה הרוגים".

נוכח הציטוטים הללו אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של הרבי מלובביץ' לעודד בן עמי: "אף שעל אי אפשר לוותר ולעשות זאת בדרכי שלום, כי דווקא על ידי זה יהיה שלום במדינה ובסביבות המדינה. מה שאין כן כשיתחילו לוותר, אין לדבר סוף, וכמה שיתנו, יגדל התיאבון של שונאי ישראל, שיתנו עוד ועוד, וזה יביא דווקא לתוצאות של הפך מנוחת הנפש והפך השלום".

האירועים בשמעון הצדיק קוראים תיגר על ריבונותה של מדינת ישראל בירושלים. הפניית המבט מהמתרחש שם, מתוך שאיפה לשקט ושלווה מדומיינים, תוביל לנפילת מעוז שאחריה כבר יהיה קשה לעצור את ההתדרדרות.