מורן קורס: איזה כיף זה להתחתן!

אחד הרגעים הכי משמחים בתור מורה, זה שהבוגרות מבקרות בחדר המורות, ומחלקות הזמנות לחתונה.

לא יכולה לתאר לכן את החוויה האדירה, לפגוש נערה בכיתה ז', לראות את כל מסע חייה לנגד עיניך, ולבסוף אחרי שנים - לפגוש אותה כאמא לילדים.

זאת נקודת סיפוק עילאית.

לא אשכח איך כשפעם אחת, אחת הבוגרות הגיעה לחלק לנו הזמנות, אמרתי לה תוך כדי חיבוק: "יא, איזה כיף זה להתחתן". בלי להתבלבל היא אמרה לי: "כיף?". אמרתי לה: "הכי כיף בעולם! בינינו, את מעדיפה להיות לבד?". "לא...", היא ענתה, "אבל את יודעת, המורה, זה קשה, כלומר זאת עבודה. הדבר האחרון שהייתי אומרת על נישואין הוא שזה כיף".

אמרתי לה שלענ"ד זה לא סותר. גם להיות מורה זאת עבודה לא פשוטה בכלל, אבל היא כיפית. לא כל מה שקשה זה מעייף ומתיש ובהכרח לא משמח. הרי זה תלוי על מה מתבייתים במבט.

זאת אקסיומה שלא מגבירה מוטיבציה ושמחה בחיים, אז למה לא לשחרר אותה?

מאז אותו מקרה, אני משתדלת שכל כלה / בוגרת / מושפעת שמתקשרת אלי בהקשר לחתונה – מיד להגיד לה: "איזה כיף זה להתחתן". שתשמע שזה באמת כיף (סומכת על שאר העולם שמספר לה כמה היא צריכה לעבוד, ואיזה עבודה נדרשת כדי לשייף את המידות שלנו, שהאמת? היא מתחילה בנישואין וממשיכה ביתר שאת בגידול הילדים, וכל ילד עוזר לנו לשייף עוד פינה בנו. וב"ה שכך).

מאמינה שכולנו שמחים שזאת העבודה שלנו, וכך אנחנו מזככים את המידות, ולא חלילה דרך ניסיון של בריאות הגוף או הנפש קשים במיוחד, לא על אף אחד, או התמודדויות קשות ומורכבות .

אם נשאל את עצמינו אליבא דנפשי, האם אנחנו רוצים להישאר אותם אנשים כמו שהתחתנו? כמעט בטוחה שכולם יענו - לא. ברור שנרצה להתעלות מעל עצמנו.

ובגלל שה' אוהב אותנו, הוא נותן לנו ניסיונות של ליטושים למיניהם, ולא שבירות מרסקות).

איזה משמח זה להסתכל אחורנית בחיים ולומר לעצמך - איך פעם הגבתי למאורעות, ואיך עכשיו אני במקום אחר. וכל אחת תחשוב עם עצמה, איזו אמא היא היתה לילד הראשון, לעומת כל ילד נוסף? או איך הגיבה בפעם הראשונה שקלטה שבעלה לא בדיוק איך שהיא "דמיינה" שהוא יהיה? או פתאום לגלות איך היא מגיבה לכל מיני התנהגויות שונות של הבעל, וכעת כמה היא מבינה יותר היכן להשקיע אנרגיות, והיכן להבין שלא התחתנתי כדי לשנות אותו, אלא כדי לקבל אותו כמו שאני רוצה שהוא יקבל אותי. כשרואים את מה שמפריע - קשה לראות את כל הטוב שקיים, וכשמבינים שעדיף להתרכז במאה אחוז שלנו - במה שכן יש לנו יכולת להשתנות ולשנות - אז יהיה לנו קל ונכון יותר בחיים.

כנראה כשמסתכלים על כל התמונה בענווה, מבינים שגם לנו בתור נשים יש גם דרך לעבור, ולא רק למי שחי לצדנו...

איזה משמח זה לדעת שזזנו בעוד סנטימטר בהתקדמות רוחנית, בלימוד, בעבודת המידות, בחסד, במיקוד בחיים, בעשייה, בהכלה, בקבלה של השני, בלדעת לזרום - גם כשנראה לך שהכל נתקע, לדעת לנשום עמוק ולזכור שיש מי שמנהל את העולם, גם כשהכל נראה ממש הפוך.

איזה משמח זה לדעת, במקום להתעצבן על כל דבר שלא מתנהל כשורה, או כשפועלים לא כמו שרצינו, שאנחנו בונות אצלינו עוד קומה באישיות. לדעת שלא כל העולם סובב סביב הרצונות שלנו, ושזו הזדמנות בשבילנו לומר לה' כמה אנחנו רוצות להידבק בו, אף על פי שזאת לא המציאות שרצינו מלכתחילה.

כמה מתיחת שרירים רוחניים יש בכלל בחיים, ובעיקר בזוגיות, וטוב שכך - זה רק גורם לנו להגדיל את הנפש האלוקית שבנו (לעיתים אני מרגישה כמו מורה ליוגה עם כל המתיחות הנפשיות האלה...), ולהמשיך להבליג, לחייך, לדעת להתאים את עצמינו למצבים השונים.

פתאום מחתיכת פאזל אחת, שלא יכלה לעגל פינות, את מוצאת את עצמך חתיכת פאזל "חכמה", שמשתנה בהתאם לסיטואציה.

רק כך משתנים ומשנים את המחשבה (אח"כ קל יותר לפעול בדיבור ובמעשה, אבל ראשית העבודה היא במחשבה), את התפיסה הרעיונית של הנישואין - ולא רק בהתחלה, אלא כל רגע לחשוב - באמת שהכי משמח אותי זה לחיות עם בעלי. וככל שהשנים עוברות, ומשתנים, וגדלים בחיים - העוגן של הנישואין רק מתרחב וגדל. אם נקודת המוצא היא שהוא האחד שלך ואת שלו - עוברים הכל ביחד.

אם כל אחת תתביית בשלה - נראה שאין זיופים. ה' ידע להתאים לך את הכי הכי בשבילך, וכשרק מסכימים לראות את זה ומחפשים זאת - רואים המון רגעים של התאמה מיוחדת. ועד כמה ה' מראה לך פנים שוחקות וברא את בעלך במיוחד בשבילך. אפילו בחסרונות הוא משלים אותך. איזה נס שבני זוג לפעמים כל כך שונים - כמה ילדים גדלים ולומדים מהזוגיות שלכם. ממש בית ספר לחיים. לומדים מהתגובות שלך, שלו, ביחס אחד לשני. לפעמים אפשר לחוש שאת על עדשת המצלמה כל הזמן, כשהילדים בוחנים ומתבוננים...

כאשר רוצים ומחבקים את מה שיש - מקבלים בדיוק את מה שהם ואתם צריכים.

כך חתונת הזה"ב ("זה הנותן בריא": ככל שתתני באמת - תרגישי את הזהב בביתך) היא רק אמצע הדרך במסע המשותף שנקרא נישואין.

 כשראיינתי את סיון רהב מאיר ואת חמותה, זיוה מאיר, השאלה הראשונה ששאלתי אותן היא "האם פצחתן את הקוד ליחסי חמות וכלה?".

ובשיא הפשטות, זיוה מאיר ענתה לי: "פשוט לא מסתבכים עם מה שצריך להסתבך, וחיים בפשטות. מול ועם כל דבר".

לקחתי איתי את המשפט שלה.

זה בכל נושא, תחום או עניין.

אם רוצים להסתבך - זה בכל דבר. "המה ביקשו חשבונות רבים". אבל האמת? שזה לא פשוט להיות פשוט, וכידוע, יש גאונות בפשטות. וכשעובדים בפשטות - מוצאים את ה' יותר בקלות בניסיונות.