"הנשיאה חיות, העם אולי מדבר עם הידיים, אבל הוא אוהב שמדברים איתו אמת": הנאום שדודי אמסלם היה צריך לשאת

ובחלומי אני יועצת התקשורת של דודי אמסלם.

וכך אני כותבת. בחלומי.

ובכן, כבוד הנשיאה אסתר חיות שלום לך.

התרגשתי מאוד לקרוא את מכתבך. אכן ניכר שסיפור חייך חורג מעט מהתבנית שהתרגלנו אליה, ליד"ה - הר הצופים - רחביה - גבעת רם.

תמיד הדהים אותי כמה מרחק ותעופה אפשר להשיג בשטח של חמישה קילומטרים רבועים. מסע חיים שלם אפשר לעשות ברגל. אבל נחזור לנושא.

התרגשתי ממכתבך ואף התעודדתי! ילדים יהודים משחקים ככה ביחד, ללא הבדל טשולנט וסחינה, במעברה ובשיכון, באחווה ובאהבה.

חסר היה לי במכתבך החלק בו חבורת הילדים העליזה יוצאת לשוח באחו יחד עם ילדי משפחת פון טראמפ, לשיר עם מריה ולרקוד לצלילי הפעמונים שהשמיעו הפרות הענוגות מהפרסומת של מולר. אצלנו בבית מזמיל היה בדיוק כך! כמו שאת מתארת, כולל החלק של האחו ששכחת להזכיר, רק שאצלנו במקום היודל של מריה פון טראמפ היו יודלים של הגברת פון גזלייטינג.

את מבינה, הנשיאה חיות, סיפור הילדות שלך אולי נחמד, ברמת הפרוזה, אבל לא שייך לעניין וגם קצת מתחפש. במחילה, הנשיאה. אם הייתי עורך בזב"מ (כינרת זמורה-ביתן דביר) הייתי קורא לו "משהו המתחפש לאחווה".

כי זה בכלל לא משנה עם מי שיחקת תופסת בגיל שש, הנשיאה חיות. משנה איפה הם עכשיו, כל אלה שבגיל שש רצו מהר אבל בגיל שש עשרה נתקעו בקיר. והם לא נתקעו בקיר כי הם עיוורים, הנשיאה חיות. הם נתקעו בקיר כי הוא היה שם. קיר מאוד רחב. וגבוה. ועבה כמו שקירות בבונקר בדרך כלל עבים. והוא היה שם. והוא לא ניצב במקום אחד, כמו שקירות ניצבים, הנשיאה חיות, זה היה קיר פלא.

קיר מודולרי. הוא זז איתך לאן שאתה הולך. לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה, למקום העבודה, לוועדת הקבלה היישובית, לתור בדואר. הוא הולך איתך. ולאן הלכה האחות התינוקת של עורקבי, הנשיאה חיות? למה היא לא שיחקה אתכם תופסת? היה נחמד אם היית מזכירה אותה. אמא שלו בכתה עליה עד שמתה לפני שנתיים. ומכלוף שחטף מכות במוסררה בגיל שתים עשרה מהשוטרים בגלל שקית חלב? וביטן שהיה ביטון וחשב לעצמו – נשנה טיפה את השם, אולי זה יעזור לילדים להתקבל לליד"ה ולא עזר? כי גם בתחילת שנות התשעים שאלו שם בטופסי ההרשמה מה ארץ מוצא ההורים וכמה שנות לימוד יש להם? ואמסלם – מה איתו, הנשיאה חיות? הוא בהחלט היה שר, אבל האם כיבדו אותו כמו שבדרך כלל מכבדים פה שר, הנשיאה? או שכדי להבטיח שזה לא יקרה חלילה, וכדי לסמן אותו לכתחילה ולרוקן ממשמעות כל טענה או אמירה שאי פעם ישמיע, דימו אותו בתוכנית הסאטירה של מדורת השבט לבבון עילג? וסתום? ומתלהם?

אני לא מתלהם, הנשיאה חיות, אני בוכה.

אבל לא בכי של קורבן, אלא בכי של עזות דקדושה וצדקת הדרך. ולא רק את הבכי שלי אני בוכה.

לא לבד אני בוכה, איתי ניצבים היום עוד הרבה מאוד בוכים. כי כואב להם אסתר. סליחה, כבוד הנשיאה. אבל יש מי שאוהבים לכנות אותם "בכיינים". אני מכיר מישהי שפעם צעקה עליה סטודנטית באוניברסיטה – גם אותנו העבירו מהמעברה לשיכון ואנחנו לא מתלוננים! אז היא שאלה איפה היה השיכון. והשנייה ענתה: בבית הכרם. את מבינה, הנשיאה חיות, אנחנו צריכים להתמודד עם אנשים שקוראים לנו בכיינים מקצועיים כי גם הם גדלו בשיכון.

בבית הכרם.

כשצעקתי מעל בימת כנסת ישראל שאת שונאת אותי זו לא הייתה הסתה, בניגוד למה שאת טוענת. זה היה כי ככה אני מרגיש, כבוד הנשיאה. והרגש הזה איננו קפריזה – יש לו על מה שיסמוך. ואני לא היחיד שמרגיש ככה. כל האנשים שמרגישים ככה לא הגיעו לזה כי "הסתה". הם הגיעו לזה כי "חיים". חיים של הרבה מאוד שנים של אפליה ופערים וגזענות ודיכוי ופרופיילינג ותת ייצוג. ואת בתפקיד מאוד ייצוגי, כבוד הנשיאה. אז למה לא הזכרת את כל אלה במכתבך? איך העם ידע שאת זוכרת את כל אלה כשמונח לפניך תיק בבית המשפט, אם כל מה שאת זוכרת זה את ג'ולי אנדרוז במעברה? איך העם ידע שכל הפרצופים הניבטים אליו מתוך עיגולים קטנים, בתרשים שמראה את קשרי המשפחה והחברויות והאינטרסים במונרכיה שבניתם לכם בסרט שאתם חיים בו מול הסינמה סיטי, רואים אותו? רואים אותו באמת? איך יהיה דין צדק לעורקבי כשהוא יעמוד מולך בקריז באולם בית המשפט, אם את לא בוכה עליו ועל אחותו ועל אמא שלו ועל חבר שלו?

אני בוכה, כבוד הנשיאה. עומד על הדוכן ובוכה בצעקות ובקללות ובתנועות ידיים מוגזמות ובדג חריף שאני כבר לעולם לא אבשל לרוזי, כבוד הנשיאה. "דברי בלע" את קוראת לזה במכתבך.

ואת צודקת. איך אמר פולוניוס? אומנם דבריו הם שיגעון אך יש בהם שיטה. אולי אני ליצן, הנשיאה חיות. אבל אני לא הליצן שאתם חושבים, ולא המוקיון מהתוכנית ההיא שאף אחד כבר לא צופה בה, כי כמה רוע אפשר לבלוע, אמר גרוסמן.

אני ליצן מזן יוריק ופאלסטאף ודוגברי וטרינקולו, והצעקות שלי זוהרות בים החושך של השקר של ערבות בוואריה של הפלך של "ארץ ישראל הישנה והטובה", שכבר אין לה עם.

כי העם במחנה יהודה, הנשיאה חיות.

ובתחנות המוניות, ובטוקבקים בפייסבוק.

ואולי הוא מדבר עם הידיים, ושותה לפעמים יותר מדי עראק עד שהלחיים שלו מאדימות כמו פאלסטאף, אבל העם, הנשיאה חיות, מדבר אמת, ואוהב שמדברים איתו אמת בחזרה.