"תגיד, מה ייצא ממך?!" המשפטים שאסור להגיד

"לא תעשה" חשוב שכדאי לשים לב אליו הוא ציור תמונת עתיד שלילית.

פעמים רבות מבלי משים או מתוך להט הרגע והכעס המצטבר, ההורים מציירים בעיני המתבגר תמונת עתיד שלילית בדבריהם, כמו "מי בכלל ירצה להתחתן איתך", "בקצב הזה תיכנס בסוף לכלא". משפטים כאלה עלולים חלילה להגשים את עצמם. הנער הצעיר עוד לא גיבש את זהותו וכשאנו מציירים לו את עתידו ומתארים לו מה יהיה איתו, אנו יוצרים במילותינו מציאות.

מספרים על קבוצת נערים שלצער הוריהם למרות גילם הצעיר התדרדרו לפשע עד שלבסוף נכלאו באחד מבתי הכלא שמיועד לקטינים. כחלק מתהליך השיקום שלהם, הכינו הנערים הצגה שבה הם עצמם גילמו את השחקנים. בסיום ההצגה, נעמד אחד הנערים וביקש לשאת דברים. הוא פנה לקצינת מבחן שהשתתפה באירוע ואמר לה: "את כנראה לא זוכרת אותי. אבל אני זוכר. בפעם הראשונה שגנבתי, הכריחו אותי להגיע אליך. ואת אמרת לי - "אם לא תפסיק להתנהג בצורה הזו, בסוף עוד תגיע לכלא", אז את ממש צדקת והנה אני כאן... את היחידה שנתת לי תכנית לגבי ההמשך של החיים שלי ושרטטת לי את העתיד שלי במדויק".

עלינו ההורים מוטלת חובה כפולה ומכופלת להיזהר מאוד בבחירת המילים, לא לתאר לו "מה יצא ממנו", לא לצייר לו עתיד שחור, כדי שחלילה לא ניצור את העתיד הזה במו ידינו.

אלא אדרבה משפטים כמו "זה לא אתה. זו רק תקופה מבלבלת". "ברור לי שזאת הייתה נפילה רגעית". "ממך עוד יצאו דברים גדולים! תזכור שאני הראשון שאמרתי לך זאת..." נותנים לנער ביטחון, אמון בעצמו וכח לבחור נכון.

ידיעת הבעיה חצי מהפתרון!

עד כה הרחבנו על המורכבות הגדולה של גיל ההתבגרות, הן עבור הנער עצמו והן עבור הוריו. כעת נתקדם בשלב נוסף, מה באמת ניתן לעשות?

הדבר הראשון שנדרש מאיתנו זה, הבנה! להבין שכל תהליך ההתבגרות המאופיין בקשיים, עימותים ומרדנות מצד המתבגר, הוא תהליך טבעי, נורמלי ואפילו קריטי להתפתחותו התקינה של הילד שלנו, זהו השלב המכריע בעיצוב אישיותו הייחודית של המתבגר, לפני שהוא פורץ אל העולם.

עצם ההבנה הזו פותרת בעיות רבות, גם כלפי עצמנו וגם כלפי המתבגר. וכמו שאומר הפתגם המפורסם, "ידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון". כלומר, יש ערך עצום מאוד בידיעת מקור הבעיה. כאשר אנחנו מודעים למצב, אנו מסוגלים לחשוב בצורה רציונלית וללא רגשות אשם ותסכול, מה באפשרותנו לעשות ואיך עלינו להגיב לזה. הידיעה הזו מסייעת לנו להתמודד עם הקושי ולחיות עם המצב, בלי הפחד והחרדה המתלווים אליו, להמשיך לחיות את החיים עם הבעיה מתוך הבנה שהמצב כשלעצמו תקין ורק דורש מאיתנו התייחסות שונה.