בכל דבר שאת עושה, את יכולה לקדש שם שמים

חשבת פעם איך אפשר לקדש את החיים, איך אפשר להלך עם אלוקים צמוד, קרוב, ולא רק כשאת מתפללת, מברכת או בעיצומה של עשיית מצווה? אני מתכוונת, להיות מהלכת עם אלוקים גם בתוך הסידורים, הבישולים והעבודה, לקדש כל רגע בזוגיות ובריצות סביב הבית, הילדים, הפרנסה?

"ויתהלך חנוך את האלוקים..." (בראשית) אמרו חז"ל: "חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו" (מדרש תלפיות), ובכל תפירה ותפירה היה מקדש את השם!

איך?

חנוך היה תופר נעליים, ואומר רבי ישראל מסלנט שבכל תפירה שהיה תופר - היה מכוון בפשטות שהתפירה תהיה חזקה, שהנעליים יהיו טובות ומעולות. הוא ביקש שמי שיקנה את הנעליים ייהנה מהן וילך בנוחות ובבטחה. כך הוא הפך את עבודת החול שלו לעבודת קודש, עד שכולם אמרו עליו: תראו את חנוך, שהוא צדיק גדול וגם תופר נעליים מעולה, וכך הוא קידש את השם... מדהים!

זכרי, מיד כשאת פוקחת את העיניים בבוקר לעוד יום של עשיה (ברוך השם), תייחדי ייחודים וכוונות. כן... כשאת דואגת, מארגנת, מסדרת חוטפת את התיק ורצה לעבודה, וחוזרת בצהריים, ושוב, מקבלת את הילדים ומעמידה סיר, ומכבסת, תולה, מגהצת, מכינה איתם שיעורים ויוצאת איתם לטיול, ומקבלת את בעלך בחיוך, ואפילו סתם, כשאת ישנה – תכווני בפשטות: "זה לשם שמיים"! אלו מילים שעושות את ההבדל, אלו מילים שהן כוונות וייחודים שיכולות ממש להקפיץ לך את העשייה לעבודת קודש.

אומרת הפרשה: וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים. אומר הזוהר הקדוש: אמר רבי אבא, בשעה שהיו עושים מעשה, היו אומרים: זה למקדש, זה למשכן, וזה לפרוכת... כדי שתשרה קדושה על ידיהם, ומתקדשת אותה עבודה. וכשעולה למקומו, עולה בקדושה (ח"ג נ', א'). כן, על ידי מילים אפשר לרומם את הכל, לקדש את החול - זה לשם שמיים, זה לכבוד ה', זה לשם מצווה, זה לכבוד שבת.

כך תשרה קדושה על ידיך, כך תתקדש כל עבודה בחיים שלך ותעלה בקדושה.

ממשיך כאן הזוהר הקדוש ואומר: ועל כן, מי שבונה בניין, כשמתחיל לבנות צריך להזכיר בפיו, שהרי לעבודת הקדוש-ברוך-הוא הוא בונה... ואז סיוע מן השמיים שורה עליו, והקדוש-ברוך-הוא מזמין עליו קדושה וקורא עליו שלום. זהו שכתוב וידעת כי שלום אהלך... (שם). מדהים!

אנחנו כל הזמן בונות, נשים בונות אנחנו... וזה רק לכבודו, כן, לעבודת הקדוש ברוך הוא אנחנו בונות, וזוכות!