יהודים בפחד, הכאב עצום: הרבנית ימימה מזרחי מתייחסת למלחמה הקשה

מלחמה אמיתית בעולם, לא כל כך רחוק מכאן. והתופעה הבולטת ביותר במשבר הזה, תופעה שפשוט אי אפשר לסבול אותה: תורים. תורים בתחנות הדלק, תורים במעברי הגבול, תורים אינסופיים למזון. מזיכרונותיי בדרכים, באחת מנסיעותיי לאומן נתקענו בשלג 11 (!) שעות בפקק אינסופי, עם מאתיים משאיות שמובילות חיטה. אי אפשר לסבול את זה, אי אפשר! בחדשות מראים לנו תינוקות, ילדים, אימהות בפנים חתומות. מראות כל כך קשים שפשוט אי אפשר לתאר.

וההולדת של המילה "תור" היא במגילת אסתר; וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה.^[1] בְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל.^[2] תחשבו על אישה שלא אוכלת ולא שותה שלושה ימים במעבר הגבול לא יודעת אם היא תצליח להיכנס, אם יהרגו אותה, אם היא תצטרך לשוב לאחור. וכל זה, כשהיא בכלל לא רוצה להיכנס למקום הזה! היא רוצה לחזור הביתה. אבל הביתה היא כבר לא יכולה לחזור; כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.^[3]

אומר הגאון מווילנה: כשתראו תורים כאלה מייאשים ואינסופיים במעבר הגבול, תדעו לכם שמשיח מגיע. קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ – זה קולו של מלך המשיח.^[4] כשאנשים פשוט יחכו לעבור למקום אחר; רֶוַח וְהַצָּלָה – מִמָּקוֹם אַחֵר.^[5]

ואיזה לחץ. כמה זה קשה.

נו, ימימה, אז הערב בעזרת ה' ראש חודש אדר ב'. במה נשמח כשהעולם כל כך בצער? וכשיהודים בפחד?

זה נכון. שמעתי הבוקר שליח חב"ד באחת מהערים הגדולות באוקראינה מדבר בכזה כאב עצום, אחרי שהמקום שבו הוא גר עם הקהילה היהודית נכבש על ידי הרוסים. אז באמת, על מה נשמח?

ואֲדָר ב' אומר לנו: פשוט תשמחו ב-ב (בי"ת). תשמחו ב-בַּיִת שיש לכם. אתם אולי רק עכשיו מבינים מה זה, שלא נדע, להיות פליט. אנחנו התרגלנו כבר ושכחנו כבר את השמחה הענקית הזו שקוראים לה "מִשֶּׁנִּכְנַס", כשיש לך בית להיכנס אליו. את פותחת דלת, יש לך מקלחת חמה, יש לך שמיכה, יש לך מקום לישון. את לא רואה ברחובות טנקים נוסעים. זו שמחה אמיתית.

אנחנו מסיימים השבת בעזרת ה' את פרשת פקודי ואיתה את חומש שמות. הרמב"ן בפירושו הראשון לחומש אומר: אתם תקראו בחומש הזה על גלות מצרים, על השעבוד ועל יציאת מצרים ועל הניסים. אבל החומש לא ייגמר בעשרת המכות או בקריעת ים סוף. כי כל זמן שבן אדם בלי בית, הוא לא יֵחָשֵׁב גָּאוּל. והנה, בפרשת פקודי הוקם המשכן. זה לא הבית הסופי, נכון. טרם הגעתם ליעד. אבל פה, באמצע המדבר הגדול והנורא, כשאתם הולכים ימים על ימים ולא יודעים לאן ולא יודעים מתי, ועַמּוּד עָנָן – ענן הפחד מעל ראשיכם לַיְלָה. הבזקי אש מעל ראשיכם ביום,^[6] ופתאום מסתיים החומש ואומר: יש לכם בית. וזו גאולה, לא פחות.^[7]

רק השבוע הבנתי ששנת תשפ"ב פירושה, בראשי תיבות – תהיי שמחה. פה בית!

אז הערב, מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר (ברוך הבא, חודש אדר ב'!), פשוט לצאת מהבית ולעמוד פתח הדלת ולומר לעצמך: "מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה. יש לי מקום להיכנס אליו". ונכון שכל אחת עם הצער שלה; הילד הזה (שיש או אין אותו). הזוגיות הזאת (שיש או אין אותה). ועדין, יש לכם בית, מים חמים, אוכל, ביטחון יחסי ואין שמחה גדולה מזו.

משפחת רוטשילד, משפחתו של אבא זצ"ל, אירחה בביתה בציריך מאה פליטי מלחמה בשואה. אבא בחייו היה מתהלך על האדמה הזו בירושלים ולא מפסיק להגיד לנו: "אתם לא מבינים מה זה שיש לנו מקום בטוח להיות בו, שיש לנו בית". הוא לא הפסיק להודות ולשבח.

אדר ב', אֲדָר-בַּיִת. יהי רצון שראש החודש הזה יביא לנו שמועות טובות ובשורות טובות ואת הבית האמיתי, השלישי. זהו, גאולה.

חודש טוב ומבורך. חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק!

מקורות ומראי מקום:

[1] אסתר ב', יב.

[2] אסתר ב', טו.

[3] אסתר ד', טז.

[4] שיר השירים ב', יב. והגאון מווילנה בפירושו למגילת אסתר ולשיר השירים א', יא.

[5] אסתר ד', יד.

[6] פרפרזה, שמות י"ג, כא.

[7] מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות.