למה שמירה על חלב ובשר חשובה כל כך לאמא של אפרת ברזל?

אז שלחתי לאמא שלי את הטור משבוע שעבר כי הזכרתי בו את אבא שלה ז"ל, ורציתי לעשות לה נחת.

זה תמיד יישאר לנצח, שילדות אוהבות להראות לאמא שלהן את הציורים מהגן, וזה תמיד יישאר לנצח שילדות צריכות שאמא תגיד להן "וואו" על כל דבר שהן משתדלות בו.

במיוחד אנחנו צריכות שהן יתפעלו מהאמהות שלנו, מאיך שאנחנו מטפלות בילדים שלנו. אנחנו צריכות שהן יהיו מרוצות מאיתנו, בטח אחרי שהן היו אלה שהרגילו אותנו בגיל הצעיר למילים: "יופי, יופי, כל הכבוד, איך את עומדת בלול, יופי יופי כל הכבוד, איך את עושה כפיים". התרגלנו לחיזוקים החיוביים שלהן מקטנות וליכולת שלנו להשליך עליהן כל שמחה וכל תסכול.

 אצל בעלי תשובה זה סעיף בעייתי מעט, כי אצל חלקנו העובדה שאנחנו חיים חיים שונים ממה שחונכנו לו, כבר מהווה קושי.

יש כאלה שהתשובה של הילדים שלהם עושה להם נחת, יש כאלה שממש לא.

אצל אמא שלי, איך לומר, זה לא היה חלום חייה שהבת שלה תחזור בתשובה. מי צריך את התיק הזה?

בכלל, אני חושבת שאם היינו מוותרים על כל הרפתקת היהדות הזו, היה לה הרבה יותר קל בחיים.

נראה לי שעם הזמן היא התרגלה.

יש לי אמא מקסימה.

כל כך הרבה דברים בחיים שלי למדתי ממנה. עד היום היא מומחית בעיני, כמעט בהכל.

הסיסמה הקבועה שלה אלי הפכה לסלוגן: "חוץ מזה שאת חרדית ואני חילונית, אנחנו ממש דומות". ויש בזה הרבה מן האמת. לא יאמן עם כמה דברים בעלי תשובה צריכים להתמודד. בעצם כל האנשים צריכים להתמודד עם כל מיני דברים. כל החיים.

בכל אופן תגובתה לציור שלי בדוגמת המילים של שבוע שעבר ריגשה אותי מאוד.

לא בגלל "כל הכבוד איך את אף פעם לא שוכחת באדר את סבא", אלא בכלל בגלל משהו אחר.

התגובה שלה ריגשה אותי, כי הבנתי דרכה משהו על מסירות נפש במצוות גם אצל הורים חילונים מאוד.

אניח כאן עובדה אחת שתיראה כעת לא קשורה, אבל אני מבטיחה שהכל יתחבר אחר כך.

לאמא שלי אין הרבה סבלנות להקפדות שלנו על המצוות, אבל על דבר אחד היא מאז ומעולם לא מוותרת ושומרת עליו לאורך השנים בהיסטריה, בנאמנות, בחשיבות, אין לי עוד מילה לכתוב כאן, הבנתם: שומרת מאוד.

בשר וחלב.

היא בנתה מאחורי המטבח שלה, רק בשבילנו, מטבח קטן, קיצ'ינט, במיוחד בשבילנו.

כל פעם היא מוסיפה לו סיר, או מחבת, מתקשרת אלי ושואלת "נו, מתי תלכי כבר להגעיל או להטביל או איך שאת קוראת לזה, אני רוצה כבר להשתמש בכלים החדשים כשתבואו".

ההקפדה שלה על חלב-בשר עבורנו, היא יותר מהרבה אנשים שאני מכירה. אם מישהו מערבב לה שם היא נורא כועסת. גם כשחברה שלי, חרדית של שנים, הסבירה לה בטלפון את נושא הפרווה ובן יומו, היא לא הסכימה להסתבך וקנתה תנור חלבי נוסף, ורק שנהנה מעוגת הגבינה הטעימה שלה.

אף פעם לא הבנתי למה זה חשוב לה כל כך.

נראה לי שגם היא לא.

אחרי התגובה שלה לטור האחרון הבנתי בדיוק את הסיבה.

באחת השורות בטור של שבוע שעבר כתבתי "סבא שלי לא היה רב", שזה באמת נכון,

ודווקא לזה אמא שלי התייחסה.

"באמת הוא לא היה רב, אבל אמא שלו, סבתא גוטק'ה, היתה אישה חרדית לגמרי".

ואז היא סיפרה לי סיפור על סבתא גוטק'ה, סיפור שכתוב ביידיש על אחת הגלויות שסבתא גוטקה לבית פלבאן, שלחה מביאליסטוק לבנה, סבא שלי, בזמן שלמד בהר הצופים, גלויה שאמא שלי שומרת אצלה יחד עם עוד גלויות אחרות שהגיעו ממנה, עד האחרונה, שאחריה הפסיקו להגיע גלויות, כי הגרמנים הרגו את סבתא גוטקה, וסבא שלי, שכל כך אהב את אמא שלו, החליף מתוך צער את שם משפחתו משוורץ - לטובי, על שמה של אמו, טובה.

בגלויה ההיא, סבתא גוטק'ה שאלה אותו, "'מיין ליבס קינד' האם קיבלת את הנקניק ששלחתי לך מביאליסטוק לארץ ישראל?".

בגלויה חזרה הוא כתב לה שכן, ושהוא אוכל את זה על לחם עם חמאה.

זהו.

בגלויה הבאה היא כתבה לו שהיא לא שולחת לו יותר נקניק מביאליסטוק לארץ ישראל. זהו.

אמא. יהודיה. בשר. חלב. מצווה.