"הבושה והפחד הרגו לי את התינוק. אני חתמתי על כך במו ידיי"

כשסיוון אברהמי (שם בדוי) היתה בתחילת כיתה י', היא ברחה מהבית דרך חלון החדר שלה. היא שירבטה בזריזות פתק פרידה מהוריה, וכתבה שם משהו על כך שהיא לא יכולה יותר. היא הכניסה בחטף כמה ספרים ומחברות לילקוט שלה, וברחה בקפיצה מחלון בית הוריה במושב בדרום הארץ. גובה החלון היה בסך הכל מטר וקצת, אבל הנפילה האמיתית התרחשה ארבע שנים אחר כך.

כעת סיוון מספרת את סיפורה בגוף ראשון, ומבינה בזכות הידברות עד כמה היא הוסללה בעל כורחה, שלב אחר שלב, אל תוך התהום הזו של נטילת נשמה טהורה בישראל:

"החיים שלי בתקופה שבה הייתי מועמדת להפלה היו כמו חושך אחד גדול. שום מילה לא תצליח לתאר את הימים שלפני ההפלה. אפלה.

זו היתה אפלה שלא הצלחתי לגשש בה. איך אעביר לכם את ההרגשה של הדיכאון הכבד, את חוסר האונים, את הבלבול, ואת המצוקה האיומה שהייתי בה?

הרגשתי שאני בודדה בעולם הזה, ובאמת כך הייתי.

הרי בזמן שבו עדיין היה לי קשר עם אותו בחור, לא גרתי בבית הוריי. למעשה, מאז הבריחה אמא שלי ניתקה איתי את הקשר. החיים איתה בבית לא היו קלים: ברחתי כי היה לי קשה בבית, ונמלטתי לתוך קשר הרסני עוד יותר. קשר עם בחור בכלל היה אסור בתכלית האיסור אצלנו במשפחה. אבא שלי היה חלש ממילא. הוא נשלט על ידי אמי, ולא יכול היה לתת לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה כמו חמצן למחנק הנפשי הזה שהייתי מצויה בו.

במהלך שלוש השנים שבהן גרתי בביתו של אותו בחור בעייתי, סיימתי את התיכון, והתגייסתי לצבא. לאחר שהקשר נותק איתו, חזרתי כמו חיה פצועה ומבוהלת לבית הוריי.

לצערי, מפאת חולשותיי הרבות שהיו לי אז, המשכתי להיפגש איתו בסתר בגלל שהייתי כמו שבויה בקשר הזה, וכך, כחודשיים לאחר שחזרתי לבית הוריי, אני ממש זוכרת את ההבנה הזו שהיתה לי: אני בהיריון. לא הייתי צריכה בדיקה כדי לדעת שאני בהיריון, אבל הצבא היה צריך, וגם הבחור הזה דרש.

"לא היה לי עם מי לדבר. התביישתי, ונותרתי לבד עם הסוד הגדול הזה"

מבחינת תמיכה ממעגל החברות – לדאבוני, הקשר עם אותו בחור, גרם לריחוק ביני לבין חברותיי מתקופת התיכון. חברותיי לשירות הצבאי היו נהדרות, אבל בגלל הדיכאון שלי, לא היו לי את הכוחות הנפש לשתף אותן במה שעובר עליי.

התביישתי.

אני עושה כאן הפסקה קטנה בכתיבה. אני משתפת אתכם הקוראים במה שעובר עליי בזמן הכתיבה של הסיפור שלי: מה שעבר עליי אז הוא כמו חור שחור בזיכרון שלי. הדחקתי אותו שנים על גבי שנים, ורק עכשיו אני משחזרת את החוויות שחוויתי מכל הכיוונים, חוויות שלחצו עליי לבצע את ההפלה. זה לא פשוט לי. רק עכשיו בזמן כתיבת שורות אלה, אני מבינה כמה טראומה נגרמה לי. טראומה שהביא אותי לנסות למחוק את התקופה ההיא בחיי. כאילו היא לא היתה. אבל היא היתה: טראומה חזקה וכואבת ששיתקה אותי בתפקוד כמעט למשך חצי שנה, אך אני כאן כדי להמשיך לכתוב, למענכן אחיותיי, הנערות והנשים שמצבן דומה למצב שהיה לי אז. אני מחזקת אתכן, ואומרת לכן שאתן לא לבד, כמו שאני הייתי.

בזמנו מחלקת אמ"א לא היתה קיימת! לו רק הייתי מקבלת שיחת טלפון מגב' שוורץ, מנהלת המחלקה, שהיא האמא של כל הנערות והנשים במצוקה, הכל היה נראה שונה.

אני יודעת שאת הנעשה לא ניתן להשיב, אלא רק לתקן את ההווה ואת העתיד, ולכן אני אוספת כוחות נפש, ואוזרת אומץ לספר את סיפורי שיושב לי בלב כמו סלע ענק בגודל אינסופי כמו הנצח.

אני עושה זאת כדי להציל ולו נפש אחת בישראל. לא רק את נשמתו של עובר קטן חסר אונים, אלא גם את הנפש שלך, אחותי היקרה. יש מי שיעזור לך במצוקה שלך - מכל הבחינות.

(צילום: shutterstock)

"הבהירו לי מכל הכיוונים: היריון הוא "תקלה" שניתן לפתור ולפטור במחי יד (חלילה)

נחזור כעת לתחושת הבדידות שהיתה לי:

היחידים שידעו את סוד ההיריון היו אותו בחור ואחותו.

הוא רצה לוודא שאני אכן דוברת אמת, ונאלצתי להיבדק בשנית, ולהראות להם את תוצאות הבדיקה. זה היה משפיל.

מסרתי לה את תוצאות הבדיקה כשאני חלשה גופנית ונפשית. אני זוכרת שלא יכולתי לדאוג לעצמי לאוכל או לשתיה כראוי בגלל הטלטלה שהייתי בה.

'את באמת בהיריון' אמרה לי אחותו. בעבר היא היתה לבבית כלפיי, והיו ביננו יחסים טובים, אך לאחר שנודע לה על נסיבות ניתוק הקשר ביני לבין אותו בחור, היא הפכה לקרירה ועניינית, כמו שאר בעלי ובעלות התפקידים ברשויות הצבא. גם מי שלא ידעו את הסוד שלי שידרו מסר כללי של הישגיות בכל מחיר:

מי בכלל דיבר על נישואין? בניית בית יהודי? ילדים?

בכלל, היריון נתפס כ"תקלה" שניתן לפתור ולפטור במחי יד, חלילה.

איכשהו, מכרו לי סיפור, ונתנו לי להבין שיש כאן 'חיסכון כלכלי' שהצבא יכול לממן את ההפלה במקום שאשלם עליה באופן פרטי. רק המחשבה על הוצאה כספית של אלפי שקלים הפחידה אותי עוד יותר ממה שכבר הייתי: צל של עצמי.

אני כבר לא זוכרת למי בצבא דיווחתי לראשונה על דבר ההיריון, אבל אני זוכרת את הבדידות שהיתה עצומה שבעתיים כשהובלתי, תחנה אחר תחנה בתוך המערכת הצבאית עד לאותו יום שבו נגדעו חיי תינוקי.

היום אני מבינה שהייתי בורג פצפון בתעשיית ההפלות בישראל. מי ידע אז שזו תעשייה של ממש ...?

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים? אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך.

העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il

"אפילו האחות החביבה לא התעניינה בחיים האישיים שלי"

אני זוכרת את הבדיקה שעשתה לי אחות מטעם הצבא. מוזר. הנה מישהי לא קרירה ו/או עניינית. אני זוכרת שהיא אמרה לי באיזה שבוע אני נמצאת. אני זוכרת שהיא דימתה לי את גודלו של העובר: גרגיר אורז.

כאן, הרגש האימהי שלי התחיל להראות סימני חיים, אבל הרגש הזה נמוג ברגע שיצאתי מחדר האחות. נשאבתי בחזרה אל מחוזות חוסר האונים.

היום, כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהאחות הסבלנית והחביבה הזו היתה רק סבלנית וחביבה, ולא מעבר לכך. היא חטאה בכך שהיא החטיאה את המטרה: היא לא זיהתה את אותות המצוקה שלי. היא לא ראתה את הפרוז'קטורים שסימנו בכל שפה אפשרית שהייתי נערה בסיכון, ומולה נמצאת חיילת בסיכון. היא לא שאלה שום שאלות, ולא התעניינה במצבי האישי. היא לא עצרה לרגע לשאול מה בכלל אני רוצה לעשות בהמשך, איך אני מתכננת לחיות את חיי החדשים עם הילד שלי, ואיך אפשר לעזור לי??!!

מבחינתה, זו היתה עוד בדיקה שגרתית שחייבת להיעשות לצורך ההפלה.

"הכיוון היה ברור: גברתי הצעירה, את הולכת לעשות הפלה"

הגעתי לוועדה להפסקת היריון. שום דיון בוועדה לא התקיים שם, רק חותמת גומי. אני זוכרת שם קצינה צעירה מתולתלת. היא היתה קרובה מאוד לגילי, והיא דיווחה לי בשפה יבשה את שתי האפשרויות שלי: לבחור לשמור את ההיריון ולהשתחרר מהצבא, או להמשיך בשירות הצבאי בתנאי שאני מפסיקה את ההיריון.

האם היריון הוא עול או עונש שבגללו משחררים חיילת מצבא. ההגנה. לישראל?! איפה כאן ההגנה בישראל על חיילת ועל תינוקה?

מה? אי אפשר לתמוך בחיילת בזמן הריונה, ולאחר הלידה להעניק לה מסגרת עוטפת וחמה שתאפשר לה חזרה למסלול חיים תקין במסגרת השירות הצבאי?

כל תקציב הביטחון הענקי של ישראל, ואין כמה שקלים לעזור לי בזה?

האם בוועדה להפסקת היריון דובר על עזרה כלשהי שאקבל לאחר שאשתחרר? כלום ושום דבר. השתחררי לך אל הבור השחור של חוסר האונים. אנחנו את שלנו עשינו.

אני ממש זוכרת את העדיפות שאותה קצינה נתנה בקולה לאפשרות השנייה, כמובן. נדמה לי אפילו שאת האפשרות הראשונה היא אמרה בחצי פה. כל אלו נתנו לי את ההרגשה המדומיינת שזה היה ממש מפחיד לחשוב שאצטרך לצאת מהצבא, להיות בהיריון. שכולם ידברו עליי, שההורים ידעו, ומאיפה אשיג כסף לגידול התינוק? ומה יהיה עם המשך הקשר עם אותו בחור בעייתי?

כל המחשבות התקבצו לכדי הר אחד גדול של פחדים ודמיונות שווא.

שוכנעתי שאני רק צריכה "להיפטר" מהדבר הזה, ולהמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.

גרמו לי להאמין שהתינוק שלי הוא לא גרגיר אורז. הוא גרגיר אבק סורר שמנפנפים ככה, שלא יפריע.

לא היתה צדיקה אחת בסדום שניסתה לעודד אותי לשמור את החיים האלה ולהאמין שה' הטוב ברחמיו יהיה בעזרי.

לא היתה אף אחת שדיברה איתי על מקומו של הבורא בחיים האלה. תרתי משמע.

לא היתה אף אחת ששוחחה איתי ברכות על כך שיש אבא שבשמיים, והוא יסייע לי בכל דרך. אני רק צריכה להתחזק באמונה.

לא היתה אף אחת בכל השרשרת הארוכה הזו שהציעה לי עזרה כספית, נפשית, משהו.

הייתי לוקחת כל דבר!!!

חשוב לי לציין  - כתב האישום החריף הזה מכיל בתוכו גם אותי.

היום אני מבינה ששום מציאות, ושום סיטואציה, מורכבת ככל שתהיה, איננה היתר לרצוח נפש בישראל. אני הייתי צעירה מדיי, חלשה מדיי, ותמימה מדיי מכדי שאבין את זה. סליחה, ילד/ה שלי.

לפני ההפלה: "האחות אמרה שאני יכולה לנעוץ את ציפורניי בבשרה"

התחנה הבאה היתה הכנה ל'ניתוח' הנורא. יום לפני המועד, רופא ואחות 'טיפלו' בי. אני לא זוכרת מתי כאב לי כל כך. הרופא היה לא סבלני לשאלה קטנה ששאלתי בעדינות ובנימוס. חשבתי שכאן תתפתח שיחה שתתן לי מעט כוחות נפש. הוא לא שש לשוחח שיחה קצרה של רופא ומטופל. התבדיתי.

האחות לעומתו היתה רגישה, ואמרה לי שאם יכאב לי אני יכולה לנעוץ את ציפורניי בבשרה כדי להתמודד עם הכאב. ממש כך. חשבתי שהיא מגזימה אבל כשהכאב היה כמו חרב חדה, נעצתי את ציפורניי עמוק בבשרה בלי לחשוב יותר מדיי. כנראה שהיא רגילה לכך. היא אפילו לא כעסה עליי, אלא היתה חייכנית ולבבית. אז, חשבתי שהיא ממש מקסימה שהיא ממלאת את תפקידה לפנים משורת הדין.

אחות יקרה – האם מילאת את תפקידך לפנים משורת הדין של בורא עולם?

למה לא סיפרת לי את האמת? למה לא עצרת? למה היית סייענית בדבר הזה?

למה לא ליטפת לי את הראש, ואמרת לי שאני יכולה לעצור את התהליך עכשיו ולהציל חיים?

למה לא אמרת לי כאישה לאישה איפה הזכויות שלי לדעת מה יש לי מכל היבט ולהחליט?

את עוסקת ברפואה – לא בהרג!

אחות!!! אחות!!!

תצילי אותי!!! תצילי את הילד שלי!!!

אז, לפני 22 שנה צרחתי מכאב הגוף.

היום אני משמיעה את קול זעקתה של הנשמה.

(צילום: shutterstock)

מה עשה הבחור הבעייתי שהמתין בחדר ההתאוששות?

אני לא זוכרת מה קרה בשעות שלפני ההפלה.

אני רק זוכרת שמי שהזריקה לי את זריקת ההרדמה, אמרה שאני רזה מאוד.

היא אמרה משהו על מינון נמוך יותר של חומר ההרדמה כי המשקל שלי נמוך.

פרצופים התחלפו, בעלי ובעלות תפקידים באו והלכו, הכל היה סחרחר עליי. אני מורדמת, ולא זוכרת כלום.

אחרי התהליך הקצר של איבוד העובר, אני זוכרת שהתעוררתי מחומרי ההרדמה

לצד שורה של חיילות שהיו במצב דומה לשלי.

הגוף כאב לי כל כך, ובשארית כוחותיי לחשתי לאחיות: 'איי... איי... כואב לי'.

הזריקו לי משכך כאבים, אבל שכחו לתת לי משהו שישכך את הכאבים בנפש.

החיילת שהיתה לידי בחדר לוותה על ידי הוריה.

ואני?

הבחור הבעייתי המתין לי בחדר ההתאוששות בזמן ה'ניתוח'.

לקח זמן מה עד שמסרו לי את טופסי השחרור מבית החולים, ובזמן הזה הבחור הבעייתי שהייתי איתו בקשר 3 שנים ארוכות, ביקש לנוח על המיטה הזו שנתנו לי - על מיטת חוליי! הייתי כל כך מרוקנת מכוחות להתנגד לכך. אז קמתי, ונתתי לו לנוח. אתם קולטים את האירוניה? אתם קולטים את חוסר ההתחשבות?

אתם קולטים כמה הייתי בודדה?

הוא הסיע אותי בחזרה לבית הוריי, וקיבלתי שבעה ימים של חופשת מחלה מהצבא.

כמובן שהמפקדת הישירה לא ידעה.

אני זוכרת שאמא שלי ניגשה אליי באחד מהימים האלה. היא הביטה בי הישר לתוך עיניי, ושאלה אם הכל בסדר איתי. מעולם היא לא עשתה זאת באופן הזה.

כמובן שפחדתי לומר את האמת.

פחדתי שזה יעצור לי את החיים. תראו כמה היצר הרע מתוחכם: אני? אמא חד הורית? מהמסכנות האלה שמקבלות קצבאות? ועוד מבחור כזה בעייתי? מי רצה קשר איתו בכלל? ועוד דרך ילד?

דהרתי בניסיון לחצוב לי בארות בארות נשברים של קריירה מפוארת. התינוק הזה רק הפריע לי, ושימש תזכורת לקשר הגרוע הזה שרק רציתי לשכוח ממנו.

חשבתי שהלידה תעצור לי את החיים, אבל למעשה, ההפלה עצמה – היא הדבר שעצר לי את החיים האמיתיים.

"כך התחתנתי מאוחר, וילדתי מאוחר"

מוזר, אבל שבוע לאחר מכן מצבי הנפשי השתפר פלאים. אני זוכרת עד היום את התאריך, את היום ואת השנה. זו היתה אשליה מוזרה כאילו חיים חדשים התחילו, אבל את המוות הרוחני שליווה אותי בשנים שלאחר ההפלה – מדפים שלמים בספרייה עמוסים ספרים רבי כרך ועבי כרך לא יספיקו לתאר.

רק היום אני מבינה שייתכן מאוד שיש קשר הדוק בין העובדה שהתחתנתי בגיל מאוחר יחסית לבין הניסיון שלי לקצר תהליכים בכך שקיצרתי את חייו של העובר. חיכיתי הרבה שנים להתחתן. הזיווג התעכב, והצלקות בלב ובנפש היו קשות.

גם לאחר שהתחתנתי בשעה טובה עם בעלי, שהוא אדם טוב ומיוחד במינו, עדיין היינו מעוכבי פריון. לאחר שנולדו חמשת ילדינו המקסימים, באחד מהימים שמעתי את הרב זמיר כהן מדבר על הסוד שלי. הרב דיבר על תיקון, על כפרה של אישה שעשתה הפלה בעבר, והיא מתחרטת:

מי שהפסיקה חיים כשלא ידעה על האיסור, ורוצה לתקן בתשובה, תסייע בהצלת חיים.

מידה כנגד מידה! כמה נפלא ששערי תשובה לא ננעלו מעולם!

נשמתי לרווחה. כמה הקלה היתה בליבי באותם רגעים! איזו שמחה!

צלצלתי למחלקת אמ"א ועם חיוך של סגירת מעגל הצטרפתי כשותפה להצלת חיים. אני מאושרת שיש לי דרך לתקן את מה שנעשה.

את שקוראת אותי עכשיו, ונמצאת במצב דומה לשלי – אני כאן אהיה לך לדמות התומכת הזו. אני אפנה אותך לחיבוק האוהב של מחלקת אמ"א. אני מייחלת לרחמי שמיים, ומקווה שזה יהיה התיקון שלי על כך שהייתה אמורה להיות כאן נשמה טהורה בישראל, והיא הוחזרה לגנזך הנשמות להתגלגל, ומי יודע מתי תרד ובאילו נסיבות.

תפילה אני לריבון העולמים, אדון הנשמות, האל הרחום שימחל לי על העוון שעשיתי, ויהא זה לכפרת עוונותיי ולעילוי נשמת בני או בתי שלא נולדו, ואינני יודעת מתי ואם בכלל הם ירדו שוב לעולם הזה. תפילה אני כי כל סייעני ההפלות באשר הם ישובו בתשובה שלמה ברחמים, ויפצו ויתקנו את אשר שיחתו ושלא ניתן להחזירם.

מי בכלל חשב שזו נשמה מתוקה מוגנת ועטופה בחום, ומחכה לרדת לעולם ברגע של אור?

אחותי היקרה, אני אהיה לך לאור לילך בדרך הנכונה והבטוחה. גם אני פעם הייתי במצב שלך. בבקשה. לא בונים חיים על בית קברות. יש לך חיים בתוכך. אל תשמעי לקולות זרים. המשיכי את החיים, ובע"ה יהיו לך חיים. כי זה רצון ה'.

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים? אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך.

העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקות הריון והפלה: 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il