סיון רהב מאיר: מה מניע את השליחים? הרי כל אחד מאיתנו הוא שליח

1. הנה ניסיון להסביר את המנגנון שהפתיע השבוע את העולם היהודי. כל כך הרבה אנשים הפטירו "כל הכבוד להם" כשראו את שליחי חב"ד באוקראינה, מרגע פרוץ המלחמה. "אין על החב"דניקים", ראיתי שוב ושוב אנשים כותבים ברשתות, ומשתפים בהתלהבות עוד סרטון מרגש.

פתאום התגלתה עוצמתה של האימפריה היהודית באוקראינה, שרבים לא הכירו. לפעמים נראה שהחב"דניקים נמצאים שם רק עבור ארוחות שבת לתיירים ישראלים. פתאום התברר שהם מנהלים בתי יתומים לילדים שננטשו והוזנחו, בתי אבות לקשישים ניצולי שואה, אינספור תוכניות לנוער ולסטודנטים, פרויקטים של עזרה לחולים, ובעצם – שיש שם קהילות שלמות ופורחות, שקמו מן האפר ומן השואה ומן הקומוניזם.

ועוד משהו התגלה: כל כך הרבה מנהיגים בעת צרה. הם לא נוטשים את צאן מרעיתם, למרות שיש להם דרכון ישראלי והם יכלו להיות פה כבר לפני חודש, כשהחלה המתיחות. אבל קודם כל הם דואגים שכולם ייצאו בשלום, עד אחרון הנזקקים. כמה עוצמה הייתה השבוע בסרטון של הרב אברהם וולף, שליח חב"ד באודסה, מנופף לשלום לאוטובוסים שמפנים משם את ילדי בית היתומים. הוא ורעייתו חיה מכירים אותם היטב, הכי קרוב שאפשר, הכי דומה לאבא ואמא. את הילד שאביו רצח את אמו והתאבד, את זה שאמו נטשה בפתח בית היתומים ופשוט הלכה, את לקויי הלמידה וההתפתחות שמטופלים אצלם, וגם את ההצלחות והשמחות.

אבל רגע, לא רציתי לכתוב פה גם אני "אין על החב"דניקים", אלא לנסות להבין את המנוע, את תוכנת ההפעלה מאחורי כל מה שראינו בפריים-טיים השבוע, בשידור חי מאוקראינה.

אז במקום לצלצל שוב לעוד שליח בקייב ולשמוע על עוד מבצע חילוץ חוצה גבולות, פניתי לתלמיד חכם, חסיד חב"ד, פה בישראל.

2. "כדי להבין מה מפעיל עכשיו את השליח בז'יטומיר, צריך לדבר על המילה שליח, על המילה שליחות", הוא אמר לי. "מהי השליחות הראשונה והבסיסית ביותר? השליחות של הנשמה אל העולם הזה. עוד לא פגשתי אדם שאין לו נשמה, ועוד לא פגשתי אדם שאין לו גוף. השליחות החשובה מכל השליחויות היא זו של הנשמה שנכנסת בגוף האדם ויורדת אל העולם הזה. זו שליחות אלוקית, לפעול בעולם הזה לשביעות רצונו של המשלח. ומיהו המשלח ששלח אותנו? הקדוש ברוך הוא. כולנו כאן בשליחותו, ואנחנו מנסים לעשות את שליחותנו נאמנה, עד שהנשמה תשוב למעלה לבסוף".

פתאום ההגדרה "שליח חב"ד בחרקוב" נראתה לי קטנה לעומת ההגדרה של כל אחד ואחת מאיתנו – "שליח בעולם הזה". "השליחים הראשונים היו אברהם אבינו ושרה אמנו", אמר. "האוהל הפתוח והחם שלהם היה 'בית חב"ד' הראשון. שימי לב שכבר אז השליחות הייתה זוגית, כמו היום. האישה אינה 'אשת השליח' אלא שליחה בפני עצמה, כמו שהילדים אינם 'ילדי השליחים' אלא שליחים צעירים. באמת ראינו השבוע מנהיגות ועוצמה נשית יוצאת דופן אצל השליחות באוקראינה".

המשכנו אל ימי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, שנהג לשלוח שליחים, אנשים שהם מעין נציגים שלו, אל העיירות היהודיות. הם פעלו בעיקר עם יהודים עניים וסובלים, והפיצו אמונה, שמחה ואופטימיות.

אלי ויזל, ניצול השואה, חתן פרס נובל, שגדל בבית חסידי, כתב פעם על המסר של הבעל שם טוב ושל תנועת החסידות לעולם: "הוא אמר לראשונה לעניים מרודים כי כל אחד מהם קיים בזיכרונו של אלוקים. כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו, כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו. הוא הבטיח כי תפילה פשוטה אך כנה מתקבלת. הוא אמר כי עגלון המנשק ספר תורה גורם לאלוקים נחת רוח יותר ממלאכים המהללים אותו".

3. הרבי מלובביץ' אחראי למהפכה שאנחנו רואים עכשיו: הוא הפך את היציאה לשליחות למודל עבור צעירי חסידות חב"ד, ולאורך השנים פיתח מיזם שבו פועלים כיום יותר מ-6,000 שליחים ושליחות ברחבי העולם. כך שיותר ממאתיים שנה אחרי הבעל שם טוב, ממש באותן עיירות באוקראינה שכמעט לא השתנו מאז, ממשיכים שליחי ימינו את אותה המשימה, להדליק את הניצוץ בכל יהודי. נכון, לא עם סוס ועגלה אלא גם בווטסאפ.

אבל כל זה עדיין לא מסביר את מסירות הנפש. זה נחמד להביא לאנשים סופגניות בחנוכה ומצות בפסח, למה לסכן את חייך למענם? "התשובה לשאלה הזו מצריכה הבנה עמוקה של מושגי יסוד בחסידות", הסביר הרב. "למשל, המושג 'כוח המשלח'. אם הרבי שלח אותנו, אנחנו נציגים שלו, הוא נותן לנו כוח ועוצמה. אני כבר לא אדם פרטי, אם אני בשליחות של אדם גדול כמו הרבי, שהיה הסמל לאכפתיות ולמסירות לכל אחד, אז כל הכוחות שטמונים בי יכולים לצאת החוצה, יש לי תפקיד. חז"ל אומרים ש'שלוחו של אדם כמותו', זה כאילו הרבי בעצמו נמצא שם.

"עוד מונח חשוב הוא 'אהבת ישראל'. זו לא קלישאה, צריך באמת להבין איך כולנו חלק מנשמה אחת גדולה וכללית. אם כואב ליהודי אחר, אמור לכאוב גם לי. לכן אני לא שם את עצמי במרכז, השאלה היא לא מה טוב לי ומה נעים ומתאים לי, אלא מה הזולת צריך".

זוהי רק תמצית, על קצה המזלג. יש כאן תפיסת עולם שלמה ועמוקה, שמתבטאת לבסוף במה שראינו השבוע במהדורות החדשות. אבל העיקר, לדבריו, אינו להתפעל מהם, אלא לפעול בעצמנו: "בשנות התשעים הכריז הרבי מלובביץ' כי תפקיד השליחות מוטל על כל יהודי בדורנו. זהו, לא צריך תעודה, לא בודקים את אורך הזקן. הרבי קרא לכל אחד לאמץ תפיסת שליחות, לתקן את העולם, והוא גם השתמש במושג 'שליח עושה שליח'. כלומר, כל אחד צריך לעשות את מי שסביבו לשליח. זה לא מספיק שאנחנו נהיה אקטיביים וכולם מסביב פסיביים, צריך לתת לכל אחד תחושת משמעות ועשייה. בבית הספר, במשפחה, בעבודה, כל אחד עושה את חברו לשליח, וכך עד אינסוף, עד להשלמת השליחות המלאה – הבאת גאולה לעולם".

4. בפרשת השבוע סיימנו השבוע את חומש שמות, הפרשה האחרונה היא פרשת "פקודי", וגם היא בעצם קשורה בשליחות: מאז תחילת ספר שמות קיבלנו מתנות לרוב. אלוקים הוציא אותנו ממצרים, קרע לנו את הים, נתן לנו את התורה וגם סיפק אוכל ומים לאורך המסע. כמה שפע הורעף עלינו.

אבל הפרשה האחרונה בספר שמות מוקדשת למשהו אחר. לא מתנות ניתנות לעם, אלא אחריות. הפרשה מתארת את המשימה שמוטלת על העם, ואיך הוא מבצע אותה במלואה: בניית המשכן, המרכז הרוחני שילווה אותם במדבר. פתאום הם לא פסיביים אלא אקטיביים. הספר מסתיים בחגיגיות, כשהם מקבלים שליחות בעולם הזה ומבצעים אותה. "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".

וכמו שמכריזים בבתי הכנסת עם סיום קריאתו של ספר, נאמר גם כאן: חזק, חזק ונתחזק.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".