מורן קורס: האם את יכולה פשוט לקום ולזרוק ספר תורה על הרצפה?!

היא בכלל לא התלבטה, מיד אמרה את כל מה שנמצא על לבה: "אני בכלל לא מאמינה בה'!". תוך כדי שיעור יהדות בבית חב"ד בהודו, השליח אמר למטיילת: "אני מבין. אם כך, ובאמת את לא מאמינה, האם תוכלי להחזיק ספר תורה בידייך ולהשליכו לרצפה? האם תהיי מסוגלת לעשות כזה דבר?".

למשפט כזה היא לא ציפתה. "לא... תראה, אני מכבדת אתכם - אז ברור שאני לא אעשה זאת, אף על פי שלי - אין בעיה". השליח מיד טען למולה: "אם זה בגלל הכבוד אלינו - אל תחוסי על כבודנו. אני מאשר לך". "אבל לא נעים משאר המטיילים, ומהמשפחה שלך...", ניסתה המטיילת להשתחרר מהמשימה שהוטלה עליה באחת.

"תראי, את יכולה להיכנס לחדר. אין שם חלונות, נסגור את הדלת - אף אחד לא יראה אותך, ושם תוכלי לעשות זאת, ומיד תצאי. את זה את כן מסוגלת לעשות?". אחרי שתיקה ארוכה, המטיילת ענתה: "לא... אני לא מסוגלת". ענה לה השליח בחיוך: "נכון, לא רק את לא מסוגלת, אלא שום יהודי - רחוק ככל שיגדיר את עצמו - כ"אתאיסט גמור" - לא יהיה מסוגל להשליך את ספר תורה לרצפה."

"אבל למה? איך זה הגיוני? הרי אני באמת לא מאמינה", שאלה המטיילת ברצון עז להבין.

"כי יש דברים שהם מעל ההיגיון. 'כי קרוב אליך הדבר מאד'. כפי שכותב בעל התניא, עבודת ה' נגישה לכל יהודי, אפשר להגיע אליה על ידי עבודת התבוננות, לימוד מעמיק - בהבנה שכלית עמוקה, ואפשר בדרך קצרה יותר - לעורר את אהבת ה' המוסתרת עמוק בלב של כל יהודי. דרך זו איננה מתבססת על הבנה שכלית. יש בכל יהודי חלק קשור, מחובר, דבוק ואוהב את ה' לנצח. לכן כששאלתי אותך אם את מסוגלת לזרוק את ספר התורה – אף על פי שהגדרת את עצמך כ'לא מאמינה' - החלק הזה התעורר בך, ולכן אפילו לעצמך לא מצאת הסבר, כיוון שאין הסבר, זה למעלה מהבנותיך. זה עמוק בתוכך."

"ומתי החלק הזה מתעורר בי? איך זה שעד אותו הרגע לא הבחנתי בו כלל?", שאלה המטיילת בסקרנות.

"שאלה טובה. כל פעם שיהודי נדרש לבחור באופן מוחלט בין האמונה בה' ובין כפירה בה' - או אז מתגלה בנפש תחושת שייכות בהירה מאד - אהבת ה' המוסתרת בלב מתגלה ומאירה בו, במלוא עוצמתה", ענה לה השליח.

כך התקיים הדיאלוג הרחק בהודו. ואצלנו? היכן אנו מגלים את אותה אהבת ה' ביום יום? רק במצבי קיצון בהם נדרשת מסירות נפש היא תתגלה?

אז זהו... אל תדאגו, ה' לא היה משאיר אותנו כך. זאת ההשתקפות של אהבתו אלינו. אותה אהבה יכולה להתגלות בעוד דרכים. אחת מהן היא כאשר אנו מבחינים בעובדה שכל ניסיון הוא בחירה בה', או חלילה בכפירה. מה, עד כדי כך? בטח תשאלו... בואו ננסה להבין יחדיו. כאשר יש לי בחירה ביום יום - נניח לבחור לחכות שש שעות בין בשרי לחלבי - ואני עומדת בו - בחרתי בה'. ואם לא - בחרתי ח"ו בכפירה בו. כלומר, כל בחירה שלנו לכאן או לכאן - זאת בחירה בה' או בכפירה. אלא מה? ישנה רוח שטות, שכל תפקידה הוא לטשטש את הבהירות של בחירתי. היא אומרת לי כל מיני משפטים כמו: "אפשר לחשוב...", "מה כבר יקרה...", נו, באמת...", "אז מחר תחזרי בתשובה על המעשה שלך", ועוד. היא מסיתה אותנו מדרך הישר. ואם נבין שכל ניסיון, כל התמודדות עם הנפש הבהמית, הם הזדמנות לבחור בדבקות בה' ולא לתת לרוח השטות כוח - שכן איננו רוצים להיפרד מה' ולו לרגע אחד - אז יהיה לנו קל יותר לשאוב כוח ולנצח אותה.

ואם נטבע את ההבנה הזאת על לוח לבנו, נוכל לגייס את הכוח העצום של מסירות נפש לתוך ההתמודדות היום יומית.

בנוסף, מתוך האהבה אפשר להגיע ליראה, המביאה לחשש מכך שאותה רוח שטות עלולה להפריד ביננו לבין ה'.

נוכל תמיד להתגבר על רוח השטות! הכל תלוי בידיעתנו ובבחירתנו.

זכרו - האהבה היא כוח מניע שממלא אותנו חשק ורצון לדבקות בה'.

היראה נותנת לנו כוח להתגבר על תאוות ורצונות לא ראויים.

וכדי להגיע אליהן - עלינו לדעת שיש בתוכנו כוח עצום, חלק אינסופי, שיכול להסיט את רוח השטות מאיתנו ולבחור בה' בכל רגע ורגע ממש.

טיפ:

אם אשאל את עצמי בכל התמודדות "מה עלי לבחור כדי שה' ישמח?",אקבל כוח וחיות לבחור נכון.

איזו זכות יש לנו, שאנחנו יכולים לשמח את ה'.

שנוותר על הזכות הזאת רק בגלל איזו רוח שטות?

לא ניתן לה! אנחנו חזקות יותר ממנה.