בני המשפחה גילו שאין בצימר ששכרו מזוזות, ושכרו צימר מאדם אחר

טרם נפתח בתיאור הסיפור, נציין לידיעה מעניינת אודות עיר הקודש צפת: בספר 'חסד לאברהם' (מעין שלישי) למקובל רבי אברהם אזולאי זצ"ל כתב: "אין אויר זך וצלול כאויר צפת". ורבינו חיים פלאג'י זצ"ל כתב בספרו 'ארצות החיים' (שער ד' אות נ') בשם המקובלים, שעיר הקודש צפת, יושבת במכוּון תחת כסא הכבוד, ודורשי רשומות דרשו על כך: "כי בחר ה' בציון אִוָה למושב לו", שאמנם בחר הקב"ה את ציון לבנות בה את בית הבחירה, אך אוה למושב לו, 'אוה' אותיות 'צפת' בא"ת ב"ש, לרמוז ששם מושב יקרו יתברך שמו בשמים ממעל, חופף על גבי עיר הקודש צפת!

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

ראובן ובני משפחתו רצו להגיע אל עיר הקודש צפת ולשבות בה בשבת, כדי להתבשם מאווירה וקדושתה של העיר. התקשר ראובן אל שמעון, בעל צימרים בעיר צפת, וביקש להזמין צימר לסוף השבוע הקרוב. אמר לו שמעון: "למזלך נותר צימר אחד פנוי. אתה הראשון שתשהה בו משום שרק השבוע הסתיימה בנייתו..."

ראובן הגיע עם בני משפחתו אל הצימר, כשעתיים לפני כניסת השבת, והנה כשנכנסו, נחרדו לגלות כי בדלת הכניסה לצימר ובשאר החדרים אין מזוזות! ראובן מיהר להתקשר אל שמעון, אך הוא כבר לא היה זמין בשעה כזו.

ראובן הזהיר את בני ביתו שלא לדרוך בצימר, "בית שאין בו מזוזה, שוהים בו מזיקים ורוחות רעות". אך מה יעשו כעת? - ראובן החל לברר אצל אנשי הסביבה אודות צימרים אחרים העומדים להשכרה, ולבסוף מצא צימר אחר שעמד להשכרה, ובני המשפחה שהו בו בשבת.

שבת מרוממת חלפה על בני המשפחה. והנה, כשסיים ראובן לשתות את כוס ההבדלה, לפתע הפלאפון שלו מצלצל. על הקו היה שמעון שביקש להזכיר: "ידידי היקר, אתה בודאי זוכר שעדיין לא העברת לי את התשלום?".

"תשלום?!", התרעם ראובן, "הרי לא העמדת לי צימר שאוכל לדור בו... בכל הכניסות לא היו מזוזות!".

שמעון התנצל והסביר שהיות ורק השבוע סיים את בניית הצימר, לא הספיק עדיין לקבוע בו מזוזות, אבל על התשלום לא ויתר, וטען כלפי ראובן: "הרי צימר לכאורה אינו חייב כלל במזוזה, כמבואר בשו"ע (יור"ד סי' רפ"ו סעיף כ"ב) שהדר בפונדק (אפילו בארץ ישראל), פטור ממזוזה כל שלושים יום[1], ואם כן היית יכול לשהות בצימר שהעמדתי לך! ואף אם לא ידעת את ההלכה, מדוע לא פנית לשאול את פי הרב המקומי שגר בסמוך?!".

אך ראובן טען לעומתו: "אני יהודי פשוט, ואיני בקי כל כך בהלכה, ומבחינתי שהות בבית ללא מזוזה לא היה בא בחשבון"...

עם מי הדין?

השיב מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

נראה לומר שאכן קיימת טענה על ראובן, הואיל ובאותו יישוב היה מרא דאתרא, וראובן היה יכול לפנות אליו ולברר האם הוא רשאי לשהות בצימר, והוא לא עשה כן, אם כן יש כאן קצת פשיעה מצידו.

וכעין מה שמצינו בדברי ה'ספר חסידים' (סי' תרמ"ה): "אדם שמחשב לעשות מצוה, והיא אינה מצוה אלא עבירה... אם היה לו ממי לשאול ולא שאל, נענש, כעוזא וכיפתח שלא רצה לשאול על נדרו לפינחס להציל בתו", ויעויין בגמרא בתענית (ד'.), שדורשת על כך את הפסוק "הצֳרי אין בגלעד אם רופא אין שם?!", וביאר רש"י: "פינחס היה שם, והיה יפתח יכול להתיר נדרו, אלא שלא רצה לילך אצלו". ויעויין עוד במסכת בבא קמא (צ"ב.): "שהיה לו ללמוד ולא למד", ומבואר ששגגת לימוד נחשבת לפשיעה. וגם כאן על ראובן היה ללמוד או לשאול הדין.

אולם, במדרש רות נאמר: כיון ששמעה נעמי את החלטתה של רות להתגייר, התחילה לסדר לפניה את הלכות גרים... אמרה לה: בִּתי, אין דרכם של בני ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה, אמרה לה רות, 'באשר תליני אלין'. וכתב על כך גיסי, מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (מסכת מזוזה עמ' ק"א): משמע (מהלשון 'אין דרכם', ולא כתוב 'אסור' לדור), שאין ראוי לדור בבית שאין בו מזוזה, אף על גב שבודאי אין בכך איסור, כגון הדר בפונדק, שאמנם פטור ממזוזה עד ל' יום, אך מכל מקום אין ראוי לעשות כן.

וממילא יכול השוכר דנן לומר למשכיר, אמנם מן הדין יכול אני לדור בבית ארעי זה כי אני פונדקאי, אך מאחר ואין דרך בני ישראל לדור בבית בלי מזוזות, לכן לא השתמשתי בו, ואני פטור מלשלם לך[2].

ושאלתי את גיסי שליט"א, האם במקרה דנן צריך השוכר לשלם? ואמר: אולי צריך לשלם, וצריך עיון[3].

לסיכום: יתכן שראובן חייב לשלם, כי הצימר לכאורה היה ראוי למגורים. אך אין זה ברור, מכיון שאין דרכם של ישראל לדור בבית שאין בו מזוזה. ולכן נראה שיש לפשר בין השוכר למשכיר.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.