חוזרים מאוקראינה: מורן קורס נפעמת לראות בעיניים את מסירות הנפש

לפגוש נשים מיוחדות שמוסרות כפשוטו את הנפש שלהן בשביל עוד יהודים - זה לא משהו שמזדמן ביום יום.

במיוחד במצבי משבר כמו מלחמות. כאן נמדדת המידה של אהבת ישראל.

כששמעתי ממקור ראשון את כל התלאות שהנשים הגיבורות האלו עברו, ואת מסע ההצלה שלהן עבור כל הקהילה היהודית - לבי התרחב בגאווה אמונית. איזה עם מתוק וקדוש יש לנו!

)וכמה לי יש עוד מה ללמוד מהן...).

חותמת לכן, לעולם לא היינו שומעים את הסיפורים האלה באף עם אחר.

זכות נפלה בחלקי, ותיעדתי ככתבת שטח את אחת מטיסות החילוץ של אוקראינה.

לפגוש את השליחות המסורות שעזבו שליחות ענפה באוקראינה, אבל ממשיכות את השליחות כאן בארץ, זה רק מראה לנו עד היכן יש לנו לשאוף, ולהגיע, למיצוי באהבת ישראל.

שושי וובר ארגנה את כל קבלת הפנים לארץ לפליטי המלחמה, שיתנחמו לכשיראו את ההמון מקבל את פניהם, כי יש מישהו שחושב ואכפת לו מהם. כשהייתי שם והרגשתי את כל האווירה, חוויתי במוחש עד כמה עם ישראל "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ועד כמה ה"ביחד" לאורך כל הדרך עוזר לנו לשרוד במצבים קשים.

שושי עובדת במסירות נפש, לילות כימים ללא הפסקה כדי להוציא עוד יהודים מהתופת הנוראה. היא מילאה אוטובוסים רבים כדי לחלץ יהודים תחת הפגזות וירי של טילים.

כל אוטובוס עולה 10,000 דולר. כששאלתי אותה "יש לך מהיכן לממן את כל ההוצאות?", היא אמרה: "אפילו לא שאלתי את בעלי, זה היה ברור כשמש שכשיש יהודים בצרה - מוסרים את הנפש ועוזרים במה שניתן!".

לפני שעזבה את אוקראינה, שושי בישלה ומילאה את המקרר שלה בכל טוב, כי ידעה שזה יעזור בשעת צרה לכל אותם יהודים שיצטרכו לסעוד את נפשם. היא השאירה בית פתוח, כפשוטו, לכל מאן דבעי.

כך סיפור נשזר בסיפור... קחו לדוגמה את חני סגל, שילדה יום לפני תחילת המלחמה, וכשחזרה לביתה - היא לא חזרה לנוח, אלא אירחה וכלכלה עוד שלוש משפחות, וכל זאת בעיר הכי מופגזת!!!

רק לאחר שדאגו שכל היהודים ייצאו, הם יצאו אחרונים. הם המשפחה האחרונה שיצאה מחרקוב.

מסירות נפש, כבר אמרתי?

חני טאלר וחני אקסלרוד, גם הן ככולן התגייסו לחלץ משפחות רבות. הן לא חזרו לנוח בארץ, אלא רק לשנס מותניים ולעבוד קשה כדי לחלץ עוד יהודים, להעביר להם מזון, ביגוד ומה שרק אפשר.

חני טאלר סיפרה לי שכאשר הלכה לחנות בגדים בארץ ומילאה כמעט שתי עגלות, המוכרת בחנות שאלה אותה אם הכל בסדר, ואם אין לה בגדים ללבוש.

והיא אמרה - שבאמת אין לה. היא יצאה מהבית מברטישוב עם חצאית וחולצה, וכך הגיעה לארץ...

המוכרת הלכה, חזרה לאחר כמה רגעים, ואמרה: "את מוזמנת לקחת כל מה שתרצי מהחנות - בחינם."

ובעל החנות יצא לקראתה ואמר: "תודיעי לחברות שלך שביום הזה ובשעה הזאת - כל מי שהגיעה מאוקראינה מוזמנת לחנות ולבחור כמה פריטים שהיא רוצה."

איזו אהבת ישראל טהורה.

איזה עם קדוש!

מי כעמך ישראל!