אפרת ברזל יושבת על ספסל מישיבת לומז'ה

פתאום בגיל מבוגר יותר משהו בעולם הרגשות שלך משתנה.

 את לומדת לקחת ללב פחות, יודעת על מה לשים לב יותר, ממי להיעלב, ממי להיבנות, עושה לעצמך גבולות, יודעת לתת, לעשות חסד, אבל גם לדעת להגיד לא. לא יכולה.

נבהלת פחות ממקומות שהיו פעם שבריריים אצלך, מזהה אותם, נמצאת בביטחון עם ה', לא כמילים, אלא באמת כאיכות של חיים.

את לומדת להסתכל על השעות הרבות בהן היית עסוקה בלדאוג. כמה לילות יכולת לא לישון, כמה אמרו לך כולם שזה יהיה בסדר, מה את עושה סיפור, ולא הקשבת, לא כי לא יכולת, אלא כי היית צריכה לגדל מנה של שיער שיבה שנוצרה מאותה הדאגה, שאף אחת אחרת לא יכולה היתה לגדל במקומך. מה ששלך שלך. מה שנכון נכון. מה שצריך צריך. מה שכתוב כתוב.

אולי בגלל זה כשאמהות צעירות שואלות אותי על איך לבחור גני ילדים לדור הצעיר, ואיך להתפעל מטיבה של הגננת והמתקנים,

אני עונה,

אבל אני גם צוחקת לי.

אני צוחקת כי אני לא ממש מבינה בזה,

 אני רק יודעת בוודאות

שאם מדובר בגננת לבבית בעלת יראת שמיים, כזו שאכפת לה, אני לא בטוחה כמה זה משנה באיזה צבע ארגז החול.

"אבל מה את מצחקת בדאגה שלהם", אני מדברת אל עצמי ושואלת, "את, בזמנו, היית הרבה יותר בודקת, הרבה יותר חוקרת, דואגת, מנדנדת".

וזה נכון.

כשרשמתי את הבן השלישי שלי לגן מיקי ברמת אביב הירוקה, גם אחרי שביררתי כל מה שיכולתי, ושנת הלימודים התחילה, הייתי עומדת מחוץ לגן בחורשת האורנים ואומרת תהילים. שיישמרו לי עליו, שיגדל, שאף אחד לא יציק לו, מתוק שלי אחד, קטן.

כשעברנו לבני ברק שנים אחר כך, הסתובבתי לעצמי בחיידר פוטנציאלי לרישום באזור מגורינו, כשמישהו מהרבנים פנה אלי בשאלה איך אפשר בבקשה לעזור, ומה אני מחפשת. הסברתי שאני רוצה לראות אם המקום מוצא חן בעייני ואם הוא מתאים לי. לא ידעתי שבחוקים החרדיים הבדיקה הפוכה, הם יבדקו אם זו אני שמתאימה להם.

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי שוב. הפעם לא בודקת, אלא מבקשת להרגיש. אני אוהבת להרגיש איפה ביום יום הפשוט הילדים שלי חווים את החיים.

 אותו ילד שהיה בגן מיקי הוא היום אברך צעיר בישיבת לומז'ה.

אז הלכתי לראות מה קורה שם.

 אני יודעת כמה סיפורים יש על ישיבת לומז'ה, וכמה גדולים יצאו ממנה.

 הקשר שלי עם ישיבת לומז'ה התרחש באופן אחר: לפני כמה שנים באתי לדבר בבת מצווה לילדה מתוקה, שבטח עכשיו כבר ממש גדולה. האירוע היה באולם פתח תקוואי, ממש סמוך לישיבה.

כשיצאתי מהאירוע הלכתי צפונה לאורך רחוב הרצל, כשפתאום נגלה לעייני בנין מדהים ביופיו. "אירופה זה כאן" אמרתי לעצמי, "כאן זה יותר מאירופה", מיד תיקנתי את עצמי באהבה לאדמה הזו. לא יכולתי להפסיק להתפעל מהארכיטקטורה המרשימה של הבניין. לא ידעתי שזאת ישיבה. הסתכלתי על החיצוני, לא על הפנימי.

משהו לא נתן לי מנוח.

כמה ימים אחר כך אמרתי לילדים, הם היו עדיין קטנים, "בואו עם אמא, אני חייבת להראות לכם בניין מדהים", ונסענו לשם. בדיוק ניקו שם, שינו, הוציאו. ברחבה עמדו מספר ספסלי לימוד מעץ שהוצאו מהישיבה. ארוכים. יפים. עתיקים. הם מצאו חן בעיני. עיצוב מושלם.

פניתי אל אחד העובדים שהיו שם, "מה אתם מתכוונים בבקשה לעשות כאן עם כל הספסלים שהוצאתם?, אפשר אחד? הם ממש לטעמי". האיש תהה, בהה, אבל הסכים, "תתרמי משהו לישיבה, וקחי". מיד קראתי למוביל עם מכונית גדולה, ולקחתי.

שנים ישבנו במטבח שלנו על הספסל מלומז'ה, צבעתי אותו בלבן, הוא היה מושלם.

בשבוע שעבר באתי לבקר את הבן שלי בישיבת לומז'ה. לא, אל תדאגו, לא עשיתי לו בושות, תיאמנו.

הסתכלתי על הילדים הקטנים שבגן נחמה, ממול. חציתי את הכביש לישיבה. בכניסה על המדרכה, עמדה הפעם כיתה שלמה של ילדים חילונים, ושני מדריכים שהסבירו להם על הבניין, על אומלבס, ביצות וימי הראשונים, חילקו להם דפי עבודה.

שאלתי את התלמידים אם המדריכים לימדו אותם את השיר על הבוקר הלח בשנת תרל"ח. הם אמרו שכן.

אחר כך שאלתי אותם אם המדריכים הסבירו להם גם מה לומדים כאן האנשים בתוך הבניין,

ולהפתעתי הם אמרו - שכן!