הגבאי קיבל סכום הגון מהיהודי המתבולל מחמת השבחים שכתב לו

מעשה בגבאי צדקה שטרח רבות לאסוף כסף למגבית 'קימחא דפיסחא', אך הסכום שהתקבל היה זעום, ולא היה ראוי כלל לענות על הוצאות החג הכבדות של עניי השכונה הרבים. והנה, מאן דהוא גילה את אוזנו של הגבאי, אודות עשיר מסויים, שנוהג לתרום סכומים עצומים לבתי חולים ומוסדות צדקה. "על העשיר הזה כבר שמעתי, אמר הגבאי, "הוא נשוי לנוכריה, רח"ל, והינו רחוק מאוד משמירת התורה והמצוות, ואיך אוכל לעניין אותו בתרומה לקימחא דפיסחא?!". השיבו האיש: "שמעתי שיש לו 'נקודת חולשה' מסויימת - כאשר משבחים אותו (דהיינו מחניפים לו) על פעליו ותרומתו לחברה, הוא מאוד מתרגש, ויתכן שאז יפתח את ליבו וכיסו...".

הגבאי שמע את הדברים, והחליט לשלוח לעשיר מכתב. בראש המכתב שיבח אותו בשבחים רמים, והוסיף שכל האומה כולה, חשה כלפיו הכרת הטוב על טוב ליבו ותרומותיו הנכבדות, וסיים בתיאור מצבם העגום של העניים, וקופת הקימחא דפיסחא שכמעט ריקה...

ואכן, כשהעשיר קרא את המכתב, אורו עיניו, וליבו נפתח. הוא שלח סכום כסף רב לגבאי, והמגבית זכתה לשפע שלא היה כדוגמתו מאז פתיחת הקופה!!

אולם, כעת ליבו של הגבאי נוקפו: כשכתבתי את המכתב (המלא בחנופה) לעשיר, כל מחשבותיי היו נתונות לדחק ולעגמת הנפש של העניים המרודים, היאך יוכלו לחגוג את החג, מהיכן יהיה להם כסף לרכישת הצרכים המינימליים, כגון למצות ולד' כוסות. אך עתה חשש עולה בליבי, שמא עברתי על איסור חמור של חנופה... האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי? (יצויין, שהגבאי דנן אינו מקבל שום אחוזים מהמגבית).

איסור חנופה

כתב ה'שערי תשובה' (שער ג', קפ"ט, קצ"ב): "המהלל רשע, בין בפניו בין שלא בפניו, אף על פי שאינו מצדיקו על חמסו, אלא יאמר עליו כי איש טוב הוא, הרי זה בכלל חונף, ועל זה נאמר 'עוזבי תורה יהללו רשע' (משלי כ"ח), לפי שייחשב צדיק אצל השומעים ויכבדוהו, ותגבר ידו. ועוד שמכשילו שלא ישוב מדרכו הרעה כעניין שנאמר 'בפה חנף ישחית רעהו' (משלי י"א)".

וכת החנפים היא אחת מד' כתות שאין רואות פני שכינה, ומביאים חרון אף לעולם, ועונשו שלבסוף נופל ביד זה שחנף לו, ויורד לגיהנום (סוטה מ"א:).

כיבוד רופא שנשא נוכריה בפתיחת ארון הקודש

והנה, מעשה ברופא יהודי בעל שם עולמי, שרבים צריכים לו, והוא בעל מדות טובות ובעל צדקה באופן מיוחד, ומטיב עם אחיו היהודים, אבל נשא אשה נכרית. הוא מבקר בבית הכנסת, ולא מכבדים אותו בשום כיבוד, והוא מדוכא מכך. ראשי הקהילה רוצים לכבדו בפתיחת ארון הקודש, כי חוששים שמא יתרחק מהקהילה, והקהל והיחידים יסבלו מכך. והתעוררה השאלה - האם מותר לכבדו בפתיחת ארון הקודש?

ובכן, השאלה הובאה לפני האגרות משה (או"ח ח"ב סימן נ"א), והשיב: עיקר הנידון הוא איסור חנופה, שעליו מסופר במסכת סוטה (מ"א.) ...כשהגיע אגריפס המלך לפסוק 'ולא תוכל לתת עליך איש נכרי', זלגו עיניו דמעות (שהמקרא הזה פסלו למלכות, מאחר והיה מזרעו של הורדוס) אמרו לו היהודים, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה (שאמו מישראל, רש"י). תנא, באותה שעה נתחייבו 'שונאי ישראל' כלייה שהחניפו לו לאגריפס. ובירושלמי נאמר: הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו (תוס').

וכתב האגרות משה, שיתכן שכל איסור חנופה הוא רק בכגון זה של 'אגריפס' שמסכימים על האיסור שעובר, אבל להחניף בעניינים שלא שייכים לעבירה שעובר, כגון לשבחו בחכמתו ובמדותיו הטובות, אולי אין בזה איסור, וכן לכבדו בפתיחת ארון הקודש שהוא רק עניין כבוד בעלמא, ולא נראית בזה שום הסכמה למעשיו הרעים, כי ידוע לכל על מה מכבדים אותו... אין זה בכלל חנופה האסורה.

והיה מקום לומר כך גם בנידון שאלתנו, שהיות וקיים צורך גדול בנתינת הצדקה לאביונים בערב החג, וכל הפנייה והכבוד שניתן לעשיר, לא היתה אלא לצורך העניים, אם כן הדבר אולי מותר.

ברם, שמענו מהרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שלמעשה נראה שרב המרחק בין שני הנידונים. דהיינו, במקרה של האגרות משה, הצורך ברופא היה חיוני ביותר, צורך הצלת הציבור, ולכן היה מותר לכבדו (בשעת הדחק) באופן שברור שכל הכבוד הוא מחמת הצורך באיש. אך בנידון שאלתנו לעומת זאת, הצורך אינו כל כך "קריטי", ומשום הגדלת מכסת הצדקה אין שום היתר להחניף לחוטאים. ולכן, נראה שעבר הגבאי על איסור חנופה בכך ששיבח את אותו בעל עבירות.

זאת ועוד, הוסיף הרב יצחק זילברשטיין: כשהצעתי בעבר את דברי האגרות משה, לפני מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, העיר על כך: אפילו אם נניח שאין בזה חנופה, אבל יש בזה משום בזיון לתורה, שעושים בה שימוש למטרת פיוס רופא, כדי שיישאר בקהילה. ולמרות שריפוי חולים הוא מטרה חשובה, בכל זאת, אין להשתמש בתורה ולמוסרה בידי בלתי רצויים, כדי להפיק ממנה תועלת לרבים! וכל שכן שאין להשתמש בחנופה לצורך צדקה לעניים.

צמצום תארים לרשע כדי להימנע מחנופה

סיפר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד ('אומר אני מעשי למלך'): בשנת תרס"ג כשעלתה עיירת ראדין באש, הקים ה"חפץ חיים" ועדת הצלה על מנת להקים מחדש את העיירה, ולשקם את המשפחות. הוא שלח קריאת עזרה לעיתונים שונים, ובין היתר, נזקק לכתוב מכתב בקשה לפרסום מודעת עזרה, לעורך עיתון מפורסם, אלא שאותו עורך היה ידוע כאפיקורוס רשע, והתלבט החפץ חיים בזה קשות ולא ידע להשית עצות בנפשו - מצד אחד עלולה הפרסומת באותו עיתון להכניס סכום הגון עבור המשפחות השבורות. אך מאידך גיסא הרהר, הרי כדי לבקש את העורך שיתן יד לתעמולה, צריך להחניף לו, ובאיזה תארים הוא יפנה לרשע זה. והיה החפץ חיים הקדוש במבוכה זו כמה ימים!

לבסוף מצא החפץ חיים ביטוי מתאים שיתקבל בהבנה אצל העורך, וגם לא יעניק לו תוארי שקר וחנופה. לאחר שכבר שלח את המכתב בצירוף קריאת ההצלה, שוב דאג והצטער החפץ חיים, שמא בכל זאת לא נזהרתי די הצורך והחנפתי לרשע בסגנון שלא היה בו משום ההכרח, שמא כתבתי תיבה שהיה אפשר בלעדה...

רואים אנו עד כמה נזהרו רבותינו מהאיסור החמור של חנופה, אפילו במקום צורך גדול. ובודאי שגם בנידוננו, היה אסור להחניף לחוטא כדי להוציא ממנו תרומה למגבית.

מתכוין 'לכפר' על פשעיו ע"י הצדקה

וכשהציע הרב יצחק זילברשטיין שליט"א את שאלתנו לפני גיסו, מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, אמר הגר"ח: כסף זה הוא מאוס, ואין ראוי להשתמש בו לצדקה, אלא ראוי להשיבו לעשיר, משום שמלבד חטא החנופה שיש בהתרמה בדרך זו, יש גם לחשוש שכדי לכפר על העבירות החמורות שלו, מחלק העשיר כסף לצדקה, ולכן קבלת הצדקה ממנו מגונה ומאוסה.

ועל כגון זה נאמר במדרש (ויקרא רבה ג', א'): "טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו, ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים". ועוד נאמר במדרש (שמות רבה ל"א): "הגמונים ודוכסים ואפרכין, שהן יוצאין לעיירות גוזלין ובוזזין, וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם"!

לסיכום: בודאי שלגבאי היה אסור לנהוג כפי שנהג, וכעת עליו לעשות תשובה על עוון החנופה שעבר!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.