עדויות ארכיאולוגיות למסע בני ישראל בסיני

קבר רחל, לפני כשלושים שנה, שעת בוקר מוקדמת, מתפללי מנין ותיקין מתגודדים סביב הבימה ומאזינים לקריאת התורה. בעל הקורא מקריא מפסוקי פרשת פקודי, אחד מרבני ישיבת קבר רחל, הרב דניאל, מעלעל בחומש מול הפסוקים המוכרים, עד שהוא מגיע אל "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

הרב דניאל נאנח מבלי משים. התורה מתארת כאן, במלים האחרונות של ספר שמות, את הנס הגלוי שליווה את מסעי בני ישראל ארבעים שנה, מסע במדבר הגדול והנורא לפי הנחייתו של ענן ה', הנוסע לפניהם ליישר את הדרך. הוא נזכר במפח הנפש שליווה אותו אתמול בשעה מאוחרת, אחרי סדרי הלימוד בישיבה, הוא קרא עוד ספר על הארכיאולוגיה של מדבר סיני, הספר העשירי במספר. גם שם הוא חזר ומצא את הטענה שהטרידה אותו, כתובה בצורה מאוד לא מכובדת. הכותב סוקר את הממצאים הארכיאולוגיים במדבר סיני מתקופות קדומות, ומסיים: "אם בני ישראל אכן הלכו במדבר ארבעים שנה, הם לא השאירו אחריהם אפילו גרגר ממצא אחד, באופן מוזר ביותר".

הוא הכיר את התשובות שנאמרו בנושא עד עכשיו. הוא ידע שנוודים לא משאירים אחריהם תמיד שרידים, בפרט אם הם לא צריכים לכבס בגדים, משום שהענן עשה זאת; הם לא צריכים להכין אוכל משום שליקטו מן; הם לא צריכים לעסוק במלאכה ובמסחר משום שמזונם מצוי להם; והם יכולים ללמוד תורה בשקט. אבל עדיין, הוא היה רוצה לגלות סוף סוף קצה חוט.

ואז, לפתע התערבבו אצלו הנתונים. הוא נזכר בדברים מעניינים מאוד שקרא באותו הספר, הלא הם הממצאים המרובים מאוד שהשאירו אחריהם קבוצה מסתורית שמכונה אצל הארכיאולוגים: "תרבות הנואמיס", תרבות הנואמיס השאירה עקבות מרובים, בשני אזורים עיקריים, בדרום סיני, באזור סנטה קטרינה, ובאזור קדש ברנע, בקרבת מקום לדרום ישראל. השרידים הם שרידים של שנים רבות, אבל אין שום מקור מים באזור. גם מקור מאכלם של האנשים מהווה חידה עבור הארכיאולוגים. נמצאו אבני ריחיים רבות, באבני ריחיים טוחנים, כידוע, דגנים, חיטה, אבל אין אפשרות של גידולים בקרקע כה צחיחה, וגם כלי עבודת אדמה כמו מחרשה, מגל, לא נמצאו. אין גם עקבות גרעיני חיטה.

באזור ההתיישבות הדרומי, בסמוך לסנטה קטרינה, נמצאו עצמות בעלי חיים רבות, וגם צדפות שנלקחו כנראה מים סוף. המקום ננטש בצורה מסודרת (אתר שננטש במלחמה או באסון טבע, נמצאות בו גם קדרות שלמות), אין שרידים של יישובים, יש רק שרידים של חניות.

כותב הספר, ארכיאולוג בשם היימן, שואל בפליאה: "איך התקיימו אנשים במקום כה צחיח? מה הביא אותם לחנות שם שנים רבות? מדוע אין זכר למזון שלהם, מדוע לא חנו במקומות לא רחוקים בהם היו גידולים ואף מים, והיו שוממים מאדם באותו זמן? זוהי תפרוסת יישובית בעלת עוצמה רבה שאין לה לפי שעה הסבר היסטורי!".

הרי זה כה פשוט, חשב הרב דניאל. ברור שאלו השרידים של בני ישראל. שני האזורים העיקריים בהם נדדו היו הר סיני (שרבים מזהים אותו בסנטה קטרינה) וקדש ברנע. בני ישראל יכלו להתקיים במקום הזה משום שהם אכלו את המן, הם לא היו צריכים לחרוש ולא לקצור, ואכן את המן היו טוחנים בריחיים (שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת , במדבר י"א, ח').

מה הסיבה שרעיון פשוט זה לא עלה על דעת החוקרים? הסיבה היא התיארוך. אתרים ארכיאולוגיים מתוארכים לפי טיב הכלים בהם השתמשו הקדמונים, ובאתרים האלו נעדרו כלים שהיו בשימוש בתקופת יציאת מצרים. אך כל זה מתאים לאנשים שהיו סמוכים על שולחנן של הערים הגדולות בנות הזמן, כמנהגם של נודדים, הם קונים כלים בערים, הם נודדים מעיר לעיר, והעיקר: צריכים את הכלים למלאכת הכנת האוכל. אבל בני ישראל לא היו צריכים שום דבר מכל זה, הם קיבלו את מזונם מן המוכן, ולא היו צריכים שום כלים לעיבוד אדמה או לשלבים השונים של הכנת האוכל.

מיד כשחזר הרב דניאל לביתו, שלף שוב את הספר, וקרא בעיון את הנתונים אודות תרבות הנואמיס, והוא השתומם מן ההתאמה המופלאה. הארכיאולוג כותב: "פעמים רבות הוכשר אתר למגורים, אך ננטש בטרם נעשה בו שימוש. עדיין לא נימצא הסבר לתופעה זאת החוזרת באתרים רבים", אך מי שמכיר את דברי התורה בנוגע לנדידת בני ישראל, לא יתפלא בכלל: "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ", (במדבר ט', י"ט).

המבנים שהשאירו אחריהם התרבות העלומה, לדברי החוקרים, מכונים "נואמיס". הארכיאולוג כותב: "אחד הדברים הבולטים בכל הנואמיס היא איכות הבניה ... הבניה מתוחכמת, מצריכה ידע ומעידה על מסורת בניין מפותחת... הפתחים הפונים מערבה מלמדים שמקורם של האנשים היה ככל הנראה מצרים.. האחידות בצורה של הנואמיס בכל רחבי סיני, מרשימה. היא מעידה על מסורת משותפת לכל אנשי החברה הזאת... למרות אחידות זו ניתן למצוא שינויים מסוימים בין שדה לשדה. כל שדה שימש כאתר קבורה של קבוצה חברתית שונה, מעין שבט". התיאור הזה ממש מתאים לבני ישראל, שלא היו נודדים במהותם, אלא התרגלו במצרים לעבודות בניין מורכבות, וכן החלוקה לשבטים.

ומה בדבר שדות הקבורה הענקיים? הדבר הפליא את הארכיאולוגים, כולם היו ריקים! אלפי אלפים של קברים, וכולם ריקים? היכן כל הנפטרים שהיו טמונים בהם? – את התשובה לכך מצא הרב דניאל בהלכה. מוזכר בגמרא שהיו מלקטים את עצמות האבות, כדי להביא אותם לקבורה משפחתית. וכך גם בני ישראל, שבו וליקטו את עצמות מתי המדבר, לקבור אותם באחוזת הקבר המשפחתית בארץ הקודש.