נבאג’יוטיסאיקיא: מה שאפשר ללמוד משבט באפריקה

אחד מקוראי הטור שלח לי כתבה על שבט מעניין באפריקה. הם מאמינים שם, שבן אדם הוא ישות רוחנית טובה, שרוצה רק לאהוב - ולהיות נאהב. אם אחד מחברי השבט עושה משהו לא בסדר, הם מניחים שהוא שכח את הטבע המקורי שלו, והוא זועק לעזרה, כדי שיזכירו לו את הטבע הזה. ולכן, באופן ספונטני, חברי השבט מתאספים סביבו, ומדברים, כל אחד בתורו, על הטבע הטוב שלו, ועל כל המעשים הטובים שאותו אדם עשה בחייו. הם עושים עוד סבב ועוד סבב, במטרה לעודד, להעיר ולחבר מחדש את האדם הזה שנפל, שייזכר במהותו האמיתית המקורית, שיתמלא כוחות, שלא ליפול שוב. לכן הם מציפים אותו באהבה, עד שהאדם יחזור ויזכור: ′′אני טוב!". הברכה שלהם היא: "נבאג'יוטיסאיקיא" שזה אומר: "אתה ראוי", והם מגיבים אחד לשני ב:"שיקובה", שפירושו: ′′לכן אני קיים עבורך".

אני לא חושב שחברי השבט באפריקה למדו והכירו מקורות שלנו מעולם החסידות, אני גם די בטוח שעלון הידברות, על אף תפוצתו הנרחבת, לא הגיע לשם. ובכל זאת, הם זכו לכוון כאן לדבר גדול, ליסוד אמיתי ובסיסי בנפש האדם. הרבה מאוד מהמעשים השליליים שסביבנו, הם זעקה לעזרה, או סתם שכחה זמנית של מי אנחנו ומה תכליתנו בעולם. אנחנו נשמות טהורות וטובות, ובאנו לעולם כדי להיטיב לזולת.

האם כדאי לחקות את המנהג האפריקאי? נראה לי שזה פחות יעבוד אצלנו. אנחנו חיים בעולם אחר, פחות קהילתי, יותר שיפוטי ותובעני, ובכלל, לך תגבש ציבור עסוק, ציני וטרוד. אבל "אם אין אני לי, מי לי". ואם אי אפשר לגייס את כל הקהילה, אולי נתחיל בלגייס את עצמנו. להשתיק רעשי רקע מייאשים שבתוכנו, שכל הזמן מביאים לנו ראיות כמה מצבנו גרוע, כמה אין לנו סיכוי. כמה אנחנו מנותקים, כמה באמת הכל אבוד. לפעמים הקולות הפנימיים האלו מביאים ראיות אמיתיות וכואבות. ובכל זאת, המסקנות שלהם שגויות ומסוכנות. הם יגידו שאם ככה הכל אבוד, אז אין מה להתאמץ. "משנלכדת ברשת, עכשיו פרפר בה להנאתך" (כפי ששר שולי רנד בשירו הנפלא: "דע בני אהובי"). וכאן הם טועים. אנחנו נשמות טהורות, שקשורות לעולמות רוחניים גבוהים. כל אחד מאיתנו הוא בבחינת "בן יחיד ואהוב", "בת יחידה ואהובה" אצל השם יתברך, וגם אם נפלנו, תמיד אפשר לתקן. כל מאמץ קטן לעבר הקדושה עושה רושם עצום. ויש תשובה בעולם, עבירות יכולות אפילו להיהפך לזכויות. ולכן באמת אין ייאוש בעולם כלל. אם נעשה עבודה פנימית שכזו עם עצמנו, נצליח לסגל הסתכלות אופטימית יותר, נכונה יותר, מקדמת יותר. ואז, נוכל ביתר קלות להסתכל כך גם על ילדינו ועל כל העולם כולו.

מאידך, אם ניתן לילדים דו"ח מפורט על הליקויים שלהם, זה לא בדיוק מה שיקדם ויסייע להם להתמלא במוטיבציה לתקן את דרכם. ההסתכלות החיובית והאופטימית היא תנאי מחייב להצלחה בחינוך. יש לכך ראיות רבות, לא רק ממנהגי השבטים באפריקה, אלא גם, להבדיל, מאלפי מקורות בדברי רבותינו. רק שאצלנו, זה לא סתם תנאי לשיפור איכות החיים, לרכוש ידידים והשפעה ולמקסם נוחות. אצלנו זו מצווה עם אור אינסופי, ולכן כל כך חשוב לחזק ולהתחזק ביסודות האלו.