ההפרעות השקופות: שימי לב, היא לא סתם עצלנית

בכל בוקר אמא מעירה את שירה מוקדם כדי שתספיק להגיע לגן בנחת. אבל הסיפור חוזר על עצמו: גם אחרי תזכורות בכל רבע שעה, כשאמא נכנסת לחדר, הילדה עדין בוהה באוויר ולא מתלבשת. לאמא כבר נמאס. "נו, מה יהיה איתך?! את לא מבינה שההסעה עוד רגע למטה? למה את כזו?". האם שירה ילדה עצלה? לא בטוח.

אילת ילדונת חכמה, נבונה ומוכשרת. זה בולט מאוד. אבל מגיע כבר סוף שנה בכיתה א', והיא לא כותבת לא קוראת. מה אנחנו מסיקים מכך? לא בוגרת, "איננה משתדלת מספיק", חוסר אכפתיות. לא בהכרח.

המחברת של הבת בכיתה ה' מלאה בחזרות, הוספות, השמטות, החלפת מיקום של אותיות, מספרים או מילים, שגיאות, מחיקות. אנחנו שולחים אותה לבדיקת ראיה, אבל הבדיקה תקינה. מה המסקנה המיידית שלנו? היא לא רוצה מספיק. "כשתשקיעי – תצליחי... שבי ותתקני". לא תמיד.

חשוב לדעת שיש לקויות שבמבט שטחי פחות נראות כלקות, ואנו עלולים לפרש אותן בטעות כעצלנות, חוסר מוטיבציה או חוסר רצון, בעוד שזוהי לקות שבכלל לא בשליטת הילד. ניקח לדוגמה ילדה עם דיסלקציה. ילד דיסלקטי יכול להיות ילד חכם, ילד אינטליגנטי, יודע להתבטא, אבל הוא לא מסוגל לקרוא, לכתוב או לאיית ברמה הנדרשת לגיל שלו.

ילד עלול, בשל לקות, להתנתק או לחלום בהקיץ, לאבד את חוש הזמן... לא תמיד אלו התנהגויות שתלויות בו.

דוגמה נוספת היא תלמידים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. הרבה פעמים הם משתעממים במהירות, גירויים חיצוניים מסיחים את דעתם, נראה שהם לא מקשיבים כשמדברים אליהם. ילדים עם לקות קשב קולטים את כל סוגי הגירויים מסביבם בעוצמה גבוהה, את הריחות, את הרעשים, את המראות.

מה עם כישורי למידה? הם אינם שמים לב לפרטים ועושים שגיאות רשלניות רבות, הם אינם מסודרים – מאבדים חפצים, מתקשים בהתארגנות ובעלי מודעות מעטה לזמן. זה מטעה מאוד. לא. זה לא חוסר אכפתיות או זלזול. וכל אלה עשויים להתפרש כזלזול או כ"בעיות התנהגות", כשלמעשה הילדה בעצמה לא מבינה למה היא לא מתנהגת כשורה, אף על פי שהבטיחה לאמא שהיום תתנהג כראוי.

יש הפרעות שהן הפרעות שקופות. מודעות היא הצעד הראשון בדרך לנתינת מענה נכון.